בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מגן יותר ויותר בכל מיני פלטפורמות חברתיות על יאיר לפיד. בבחירות הקודמות לא התביישתי להביע בו תמיכה. לא נלהבת, בוודאי לא כזאת של חסיד שוטה כמקובל במחנות "רק ביבי" או "רק לא ביבי". הראשון מזוהה, בצדק, עם ויתור מרצון על חוש הביקורת. השני - עלוב בעיני אף יותר בשל נטייתו להתעטף בפוזה אינטלקטואלית שנועדה לכסות על פנאטיות מחשבתית.
זו הייתה בחירה שהביאה בחשבון את העובדה שפוליטיקה היא אומנות האפשר, כזאת שאסור להגיע אליה עם מטען אידיאולוגי כבד מיכולתו של הפרגמטיזם לשאת. במילים אחרות, תמיכה של מי שכבר לא מאמין במהפכים של "מחושך לאור" (או "שחר של יום חדש"), אלא רק רוצה לקדם את המציאות הישראלית ב–10% בכל מערכת בחירות, מתוך הבנה שמדובר בתהליך אינסופי.
יחד עם זאת, נדמה שמעולם לא היה פוליטיקאי בישראל שעורר כל כך הרבה לעג אינסטינקטיבי כמעט לכל אמירה שלו. באופן פרדוקסלי, דווקא הביקורת של חסידי בנימין נתניהו על לפיד מובנת יותר: הן מפני שמדובר באיש היחיד שהצליח לחלוק עם נתניהו את אותה קידומת של אחוזי תמיכה במהלך ימי הממשלה הזאת, והן מפני שהביקורת שלהם, למרות התדמית התקשורתית של המחנה, היא לפחות עניינית.
כשהם שואלים מדוע ציר לפיד–נוני מוזס הוא כשר בעוד ציר נתניהו–מוזס הוא עניין לחקירה, מדובר בשאלה רצינית שדורשת תשובה רצינית. לעומת זאת הביקורת על לפיד משמאל, לכאורה המחנה שהיה צריך להתלכד מאחוריו כדי לסלק מהשלטון את נתניהו, מעידה על מחלת הנפש שהתפתחה בקרב השמאל הישראלי.
הנה דוגמה: בשבוע שבו ניסו להעתיק את מחאת "האפודים הצהובים" מצרפת לישראל, הצטלם לפיד עם אפוד זוהר. תמונה לא בלתי הגיונית לפוליטיקאי (ובעיני, לפחות, עדיפה על תמונות של גנרלים בעיני עצמם עם יוניקלו שחור). ועדיין כזאת שעוררה בעיקר לעג.
מאזכור הונו האישי של לפיד (הלוואי על רובנו, אבל טיפה בים לעומת שני המטכ"ליסטים, הצמד "ביברק" שהתעשרו כהוגן מרוב שירות לעם ישראל) כסיבה לכך שאסור לו למחות בשם מעמד הביניים - ועד לכינויים כמו "הדרדס גנדרני" (ניחא על התגובה לגופו של אדם במקום לגופו של עניין, אבל כשהיא באה מגברים שגם אם הם צעירים ממנו בעשור וגבוהים ממנו בעשרה סנטימטרים, היו מוכנים להתחלף איתו מחר בבוקר בטוטאל–לוק... נו, באמת).
***
לפני שאסביר מדוע התייצבתי לימינו, אף שבחלק מדעותי אני נמצא משמאלו, עלי לציין שיש גם דברים שאני פחות אוהב. אם לציין שניים בולטים: ריבוי הגרסאות לגבי שירותו הצבאי (זה בסדר להיות כתב של "במחנה" גם בלי לשחק אותה מי שנפגע בנסיבות מבצעיות) או ההצהרות האמוניות שלו (זה חוקי להיות אתאיסט). למרות צרימות כגון אלה, בעיני לפיד מייצג עדיין את מה שישראל זקוקה לו כל כך: מחשבה בהירה ללא קצף על השפתיים.
בעידן שבו השתלחות פרועה בנתניהו היא הבון טון בשיחות הסלון של מי שלכאורה היו אמורים להיות תומכי לפיד, אני מחבב את העובדה שהוא נזהר בכבודו של ראש הממשלה. לא רק מפני ש(אפילו)נתניהו ראוי לכבוד, אלא רק מפני שמדובר בראש ממשלת ישראל, זוכרים?
זאת ועוד, בעידן שבו רבים מאיתנו מלהגים ללא הרף על "סמול" או "אקיבוש" כססמאות, טוב שיש מי שמזכיר לי, הישראלי שבתווך, שגם המתנחל הדתי מבית אל וגם הסטודנט הגיי מבצלאל הם קודם כל אחַי. לפחות בעיני, לפיד הוא סמל, כמעט נדיר בשיח הציבורי, למי שעדיין לא התבלבל בין יריב לאויב. היריב הפוליטי שלי יכול להיות המתנחל שצורח שכל השמאל בוגדים או הדביל התורן מהשמאל בחולצה אדומה של צ'ה גווארה (שקנה בשוק קמדן טאון בלונדון בטיול בר המצווה) שקורא להחרמת מוצרים שמייצרים "מתנחבלים". לעומת שני אלו שהם יריבי, האויב שלי הוא מי שלא מבדיל אפילו בין יריב א' מימין ליריב ב' משמאל, אלא רואה בשניהם "יאהוד" שיש לטבוח.
לכן, לכל אותם אנשים שתוהים אחרי כל סקר "מי הם המטומטמים שמצביעים לפיד?", אז לפחות אחד מהמטומטמים האלה הוא אני: אחד שחושב שהכיבוש הוא רעה חולה שמצמיחה מתוכה "ילדים של כולנו", אבל גם שבהיעדר אלטרנטיבה אחרת זולת "נכבש", הכיבוש הוא הרע במיעוטו.
המטומטם הזה, כמוני, הוא אחד שנמאס לו כבר לחיות על חרבו רק עד שהוא נזכר שזה מוטב מלמות על חרבם. דביל מושלם שחושב שראוי למדינת ישראל לשאוף לשלום, מבחירה, גם כשנדמה שהוא חסר סיכוי. וכן, העובדה שיש בערך 15% מהישראלים שהם מטומטמים כמוני כדי לתמוך בלפיד, היא בעיני סימן לכך שעוד לא אבדה תקוותנו לחיים נורמליים, ציוניים ודמוקרטיים ככל האפשר, על הספקטרום החולה שבין מוסי רז לבצלאל סמוטריץ'.