רוצה להושיע את העם לבדו: כך בני גנץ יכתיר את נתניהו לקדנציה חמישית

הרמטכ"ל לשעבר, רב־אלוף במילואים בני גנץ, רשם השבוע סוף־סוף את מפלגתו החדשה. "חוסן לישראל", שמה. מה שנשאר זה לברר מהן עמדותיו של העומד בראשה. מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. האם הוא ימין או שמאל? מרכז או ברווז? יישב עם ביבי (ברור שיישב) או לא? פתרון שתי המדינות או סיפוח? הדתה או הפרטה? אבל גנץ לא מדבר. כל מי שמכיר אותו יודע שככה עדיף. יש בסביבתו כאלה שחושבים שהוא יכול להגיע לבחירות בלי לדבר. או בלי לחטוף. הם טועים.
 

שלא בטובתו, הפך גנץ, לפחות לעת עתה, לדמות המפתח של בחירות 2019. הוא שובר השוויון, עם פוטנציאל להיות זה שישבור את הראש. גנץ הוא הכלה הנרדפת בידי שני חתנים, הניצבים מרטיטים מתשוקה מתחת לחופה ומתחרים זה בזה על גודל הטבעת. מי שיזכה בו, יודהר בן לילה לכ־30 מנדטים, וזוהי רק ההתחלה. מי שלא, יושלך לתחתית החבית. יאיר לפיד ואבי גבאי. הבעיה היא שגנץ לא רוצה להצטרף לאף אחד. הוא רוצה להושיע את העם לבד. במצב הדברים הזה, הוא מייצר ראש חץ של שלוש מפלגות, כל אחת מהן בין 10 ל־15 מנדטים. כלומר, ביבי מנצח. גנץ עלול/עשוי להכתיר את נתניהו לקדנציה חמישית.
 

מה צריך כדי להיות ראש ממשלה בישראל? שלושה תנאי הצטרפות הכרחיים: פלטפורמה פוליטית, קילינג אינסטינקט ותחושת ביטחון. ובהרחבה: למועמד צריכה להיות מפלגה או פלטפורמה שיודעת לייצר תשומות ביום הבחירות. פלטפורמה, כלומר פעילים, תשתית ארגונית, צבא מתנדבים, מימון ומעטפת לוגיסטית. יש עתיד היא חיה פוליטית יעילה, בועטת ומאורגנת. הליכוד היא מותג־על, אם כי לא נטול בעיות. מפלגת העבודה היא גרוטאה מקרטעת, אבל יש לה בייס טבעי של 10 מנדטים לפחות, שהוא אוצר בלום.

 

הגענו לקילינג אינסטינקט: ראש ממשלה צריך להיות מישהו שמוכן להרוג עבור התפקיד. שקם בחמש בבוקר ועובד עד אחת בלילה רק כדי להגיע לשם. בארבע השעות שהוא ישן, הוא חולם איך להגיע לשם. מישהו שלא רואה בעיניים, שאין לו אלוהים, שלא מכיר חברים ולא לוקח שבויים. מישהו עם אגו שמשוכנע שנועד לתפקיד. עם סכין בין השיניים. עם יכולת לחטוף, לספוג, להיות מושפל, מוכה וחבול אבל להישאר על הרגליים. בתחום הזה, נתניהו הוא הגדול מכולם. היחיד שמתקרב לרמתו הוא לפיד. אם אפשר היה לשרטט טבלה דמיונית של כל שאר השחקנים הפוליטיים, אז גנץ היה יוצא במקום האחרון. כבן אדם, זה ייאמר לזכותו. כמתמודד על ראשות הממשלה, לחובתו. גם אני הייתי רוצה לחיות בעולם המושלם שבו ראש הממשלה הוא הדמות המוסרית הנעלה, המודל לחיקוי, התלמיד הכי טוב בכיתה וההוא שעוזב הכל כדי להעביר את הזקנה את הכביש המסוכן. הבעיה היא שאין עולם כזה. בעולם שלנו, המנצח הוא זה שדוחף את הזקנה אל מתחת לגלגלי האוטובוס כדי לנצח.
 

תחושת הביטחון היא האלמנט השלישי. בישראל מדברים על יוקר המחיה, מקטרים על יוקר הדיור, מקוננים על הפקקים, על הפערים, על החיים, על הכל. אבל בסוף הולכים לקלפי ומצביעים על ביטחון. שמיר ב־84', שמיר ב־88', רבין ב־92', נתניהו ב־96', ברק ב־99', שרון ב־2001 וכמעט כל שאר ראשי הממשלה שנבחרו כאן עשו את זה על הביטחון. הישראלים מצביעים עבור מי שמקנה להם תחושת ביטחון. לא מדובר בביטחון אמיתי, חלילה, אלא בתחושה. היא יכולה להיות מבוססת או מזויפת, העיקר שתהיה.
 

לבנימין נתניהו יש שלושת האלמנטים שנמנו כאן, ובשפע. יש לו פלטפורמה פוליטית ששועבדה לחלוטין לגחמותיו וגחמות משפחתו. יש לו קילינג אינסטינקט ויצר חיות והישרדות אינסופיים, והוא הצליח למתג את עצמו כ"מר ביטחון". פעם הוא נזקק לגנרלים והשתדל להקיף את עצמו בהם. היום הוא כבר לא רואה אותם ממטר. הוא יודע יותר טוב מהם. הוא ואפסו עוד.
 

לפיד נהנה משניים מתוך שלושת התנאים הללו. יש לו נחישות אינסופית ופלטפורמה פוליטית יעילה וממושמעת שנבנתה בצלמו ובדמותו. הוא זקוק לדמות ביטחונית על ידו. שנה וחצי בקבינט לא מספיקות. את הדמות הביטחונית הזו מנסה לפיד להשיג לעצמו, כרגע ללא הצלחה. לא הייתי פוסל את האפשרות שבסוף יצליח. 
 

אבי גבאי במצב רע יותר. יש לו פלטפורמה פוליטית מקרטעת, רפסודה עמוסת עכברים שעוד לא החליטו לאן לשחות. גם תחושת ביטחון היא לא הצד החזק שלו. מה שנשאר זה הקילינג אינסטינקט. לא הייתי מוחק מהקטגוריה הזו את מי שכבש את מפלגת העבודה מול אישים כהרצוג ועמיר פרץ, אבל נדמה לי שהמדרון החלקלק שבו כלוא גבאי עוצמתי יותר מכוח הרצון שלו.
 

ומה עם גנץ? הוא מסתפק בתחושת הביטחון, וגם זה עוד לא יושב עליו לגמרי. בפעם הבאה שידבר על כלניות, יאבד גם את זה. גנץ הוא אדם עם מחשבה מעורפלת. אנשים שיושבים איתו שעות לא מסוגלים לספר אחר כך מה הוא אמר או מה השורה התחתונה. הסיבה שבגללה כולם משוכנעים שהם סגורים איתו היא שהוא מצליח לגרום להם הרגשה טובה בלי להגיד משהו ממשי. זו הדרך שהפכה אותו לרמטכ"ל, אחרי שהיה האופציה הרביעית לתפקיד ונבחר בכל זאת, בזכות העובדה שכל שלוש האפשרויות האחרות נפלו.

הטור המלא ב"מעריב סופהשבוע"