הנורמות הפסולות בחברה שלנו נמצאות בכל מקום, לא רק בקואליציה

משהו קרה לנורמות שלנו עם השנים. אפי נוה, לדוגמה, לא הרגיש שהוא צריך להגיד: אופס, טעיתי, ולפרוש מתוך הבנה שההשתייכות לוועדה לבחירת שופטים מצריכה אותו לעמוד בנורמות מסוימות. מה שאולי ניתן להחליק בסיטואציה אחרת, אינו אפשרי כשאתה נושא בתפקיד ציבורי. פעם זה היה ברור, אז מה קרה שכמעט כל מי שסוטה מהכללים מתנהג כמו קורבן ומתלונן על אכיפה בררנית?
 

קל לצקצק ולומר שהנורמות הפסולות נמצאות רק בקרב גורמי הקואליציה ומקורביהם, אבל זה פשוט לא נכון. 
 

במפלגת העבודה, לדוגמה, אין פחות מניפולציות וספינים מאשר במפלגת השלטון. ההצהרות של אבי גבאי שהוא יהיה ראש הממשלה הבא וזה ״או הוא או ביבי״, נוכח השאלה אם בכלל יהיה למפלגה הזו מספר מנדטים דו־ספרתי, הן הזויות. אף אחד לא מטפל בביזור הבעייתי במפלגת העבודה, לרבות היו״ר. האידיאולוגיה לא ברורה, כל אחד מדבר רק בשם עצמו, וכולם יודעים לדבר גבוהה־גבוהה על ערכים, אבל ערך האחדות הפנימית שואף לאפס כבר שנים. מפלגה היא קבוצה - אם אין בה ערבות הדדית ואידיאולוגיה, אין הרבה מה למכור. 
 

כן, נאמנות לקבוצה היא ערך חשוב, לא רק נאמנות לעצמך. בהיבט הזה גם מרצ נופלת פעם אחר פעם. מרוב קריאות לערכים נעלים, חבריה אינם שמים לב שמתישהו גם הם חצו איזה קו, והתנתקו מהקבוצה הגדולה שנקראת עם ישראל. הם נלחמים על זכויות מחבלים יותר מאשר על זכויות חיילים, ועל כבוד משמיצי ישראל יותר מאשר על כבוד הישראלים. הם כבר לא באמת מסוגלים להקשיב בסובלנות או לפשר, גם במליאת הכנסת. הפרובוקציה היא לחם חוקם, לכאורה בעבור נורמות קדושות, אבל כשאין איזשהו בסיס עממי משותף - אין סיכוי להשיג אותן.
 

על הנורמות בקרב הח״כים הערבים כבר עייפנו מלדבר - מה יודעים לעשות ברשימה המשותפת חוץ מלהאשים ולהתבדל? לסיעה עם 13 מנדטים יש כוח, יכולת אמיתית להשפיע על מדיניות, לשתף פעולה. אבל כל מה שהציבור הערבי־ישראלי מקבל מהסיעה הזו הוא התבוססות בחולשה, הצדקת טרור, הכפשה של המדינה, ובקיצור - ביב של מילים. מזועבי וזחאלקה כנראה לא נשמע בכנסת הבאה, אבל הם לא היחידים. למי שמצדיקים אלימות ומצדדים באויבי המדינה אין נורמות, והם לא נבחרי ציבור ראויים. 
 

בתקשורת נוהגים לחבוט בכל מי שאינו עומד בנורמות, אבל לא רק שהנורמות אינן אחידות בין העיתונאים, כמה מהם שומרים על נורמות בעצמם? השבוע צייץ כתב ״דה מרקר״ על שיטת החיסולים של חדשות עשר, כשמרואיין כלשהו נחמד מדי למתחרים. ״כמעט שנה החרימו את יש עתיד, אחרי זה כחלון חטף וכעת יש הוראה לא לראיין את אורלי לוי כי היא חשפה את שם המפלגה ב׳החדשות׳. הגבולות לא ברורים, אבל יש מצב שהם חצו אותם״, הוא כתב. לא בדקתי את הטענה, אבל נשמע די הגיוני שכך מתנהלים הדברים. למה? כי ככה זה כבר שנים, ולא רק בערוץ עשר. ככלל, נוח להעמיד פנים שאצלך הכל בסדר כשאתה מטיף מוסר לאחרים, אבל שיטת החיסולים, הנקמנות וההתחשבנויות פשתה בתקשורת. התחרות מקדשת את הכל, והשאלה היחידה היא איפה באמת עוברים הגבולות. כשהם לא ברורים - לכאורה אף אחד לא חוצה אותם, אבל בעצם כולם חוצים. 

 

זה לא שהנורמות אינן חשובות לנו - להפך. נדמה שכולם מדברים על הנורמות, אבל רבים מדי כבר לא פועלים לפיהן. כנראה כשכל אחד מחליט לעצמו מהן הנורמות היחידות החשובות שעבורן שווה להקריב הכל, התוצאה היא שאין באמת נורמות, כי אין באמת קווים אדומים.
 

בהקשר הזה, רבים נחרדים מההצהרות שנשמעות ממפלגות השלטון בימים האחרונים. ראש הממשלה אמר למקורביו שהוא ״לא מתכוון לפרוש בשום תסריט״. ח״כים כמו סמוטריץ׳ כבר הצהירו שגם אם נתניהו יורשע אין סיבה שיפרוש, כי חזקת החפות תעמוד לו עד שהעניין יגיע לערכאה הכי עליונה. זה בסדר לטעון בעד חזקת החפות, אבל על פי איזו נורמה בדיוק כתבי אישום לא אמורים להשפיע בשום צורה על ניהול המדינה? האם זוהי הנורמה שעל פיה כל אדם צריך להתנהל, כולל גנבים, מועלים, רמאים? להסתובב בקרבנו כאילו הם חפים מכל עוולה ולא משנה מהן הראיות וההמלצות, עד שהדבר יתברר בערכאה הכי עליונה לאחר שנים?
 

אין ויכוח על כך שאנשים נצלבים היום מהר מדי, ושבין להט התקשורת לרייטינג לבין הרשתות החברתיות שכחנו שיש דבר כזה, חזקת החפות. אבל שימו לב מה קרה - פעם היו נורמות ברורות, ומדי פעם היו מחליקים באפולוגטיות לאלה ש״עיגלו פינות״. היום אנחנו נמצאים במקום לגמרי אחר - לא מעגלים פינות, אלא משתינים מהמקפצה. אם פעם היו משתדלים שלא לקבל מתנות ואולי מועדים מדי פעם, היום יש מי שמנסה לטעון שקבלת מתנות היא נורמה שכולנו צריכים לחיות איתה בכיף, רק כדי לקדם את הקמפיין של ראש הממשלה. איך אמר הציוץ? הגבולות לא ברורים, אבל יש מצב שהם חצו אותם.
 

המסקנה היחידה היא שככל שהמחנאות מתגברת, היא גומרת לנו את הנורמות. כל מחנה בטוח שהוא מקדם את הנורמות הבאמת חשובות, אבל התוצאה הפוכה. אף צד אינו מנצח כשהנורמה האמיתית שמתבססת בקרב הזה היא שהמטרה מקדשת את האמצעים. זאת לא נורמה רצויה בשום מצב.
 

כשכולם שומרים על המסגרת, היא נשמרת. אבל כשרבים מדי מחליטים שמותר לכופף אותה רק במקום אחד קטן, בסוף המסגרת מתעוותת, מתעקמת, ולאף אחד כבר לא נוח בתוכה. אנחנו מתחילים את 2019 עם מערכת בחירות, אז בואו ננסה להבדיל בין אלה שרומסים נורמה אחת עבור אחרת, לבין אלה שלמרות הכל עדיין פועלים בתוך הקווים. שתהיה שנה אזרחית טובה, שבה המטרה לא תקדש את האמצעים.