כמו בכל מאבק גירושים מכוער ויצרי, אף אחד מהצדדים לא יוצא טוב. אבי גבאי נראה אתמול כוחני, נקמן, אופורטוניסט. הוא העיר מרבצו את השד האחרון שעוד לא קם נגדו - והפך בן לילה גם לשוביניסט. ציפי לבני לא היססה להנחית את הרמת החינם שהרים לה, ובצדק. אבל גם היא יוצאת מהקשר הזה בצליעה רבתי; נבעטת ממפלגתה הרביעית ומשתלטת על משבצת הרב-חתרנית ומגה-בוגדנית. להגנתם של שני אלה אפשר להגיד שהרוויחו ביושר את סבלותיהם.



שניהם צודקים. אבל מה אשמים הילדים? כל אותם ח”כים מפוחדים, שמרגישים כבר זמן רב שאין אהבה בבית, מסתכלים בעיניים כלות במריבות בין אבא לאמא ושואלים את עצמם עם מי ללכת, לטובת מי להיות. לפני יומיים־שלושה הם ניסו לברוח מהבית אבל השתפנו ברגע האחרון והנה, פיצוץ. בסופו של דבר, אם אכן היה מדובר כאן במשפחה אמיתית, הייתי ממליץ לרשויות הרווחה להתערב. עם זוג הורים כזה מהגיהינום דרושה משפחה אומנת.



מתישהו יהיה צורך לבדוק מבחינה מדעית את ההתרסקות של אבי גבאי. האיש שהיה לו הכל, אבל נשאר בלי כלום. אתמול הוא החליט לחתוך הפסדים, רגע אחרי שהפסיד הכל. הוא ניהל קמפיין פריימריז מופתי. סוס שחור שבא משום מקום, בלי שורשים במפלגה, בלי עסקנים, בלי ארגזים, ולמרות הכל מכריע דינוזאורים כעמיר פרץ ויצחק הרצוג ועושה את כל זה בעוד שהוא בכלל ליכודניק לשעבר מהמעברה בירושלים.



ביום שאחרי הסקרים חייכו, החברים שמחו והפרחים פרחו. עד לאותו רגע הוא לא עשה שום טעות. מאותו רגע, כל מה שעשה היה טעות. משהו עלה לו לראש, כנראה. במפלגת העבודה אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון ותעודת הפטירה שלו הונפקה מזמן, אלא שבגלל ביצועי הדואר עוד לא הגיעה.



לבני? לה יש בעיית יחסי אנוש לא מהיום. הוא מודעת לה ואין לה שליטה עליה. כדי לתמרן את התמרונים שתמרנה בשבועות האחרונים צריך אינטליגנציה רגשית עילאית ולהטוטנות פוליטית אינסופית. ללבני אין לא מזה ולא מזה. אני לא מתרגש מהעובדה שהחליפה מפלגות. בימינו, המפלגה היא פלטפורמה טכנית ותו לא. לבני עקבית בדעותיה, לא מתקרנפת ולא משבשבת את עצמה בעקבות הלכי הרוח, וזה ייאמר לזכותה. הכוונות שלה טובות. הדרכים לממש אותן פחות טובות ומובילות תמיד למבוי סתום.



סוף השבוע האחרון היה הגורלי ביותר. גבאי החליט לפוצץ עוד קודם. מישהו הדליף לרשת פוסטר בדמותה של לבני כמקבצת נדבות המנסה לקושש לעצמה מפלגה חדשה ושואלת לאן תלך עכשיו, “בליכוד הייתי, בקדימה הייתי, בתנועה הייתי, עכשיו יזרקו אותי ממפלגת העבודה”. זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, ולא אפול מהכיסא אם יתברר שהפוסטר הזה הופץ בידי סביבתו של גבאי, כרמז לקראת הבאות.



הדרמה נובעת מהעובדה שעד יום ראשון בחצות ניתן היה להתפלג מתוך מפלגות וליטול גם את מימון המפלגות עם הפלג (ובלבד שימנה שליש ומעלה מחברי המפלגה המקורית). נדרשו שמונה ח”כים כדי לפלג את המחנ”צ. מנהיג היה, איתן כבל שמו. נחישות וכושר קבלת החלטות - לא היו. כבל נולד במפלגת העבודה ויש לי הרגשה שגם ימות בה. מאידך, הוא עוד צעיר. הוא ושותפיו התלבטו והתחבטו והתייעצו והתפלמסו וחיכו לבת קול שתצא מהשמיים, אבל היא לא יצאה, אז הם נשארו. אז גבאי קם בבוקר ופירק את העסק - ומה שנותר לכבל זה להתפוצץ עליו בישיבת הסיעה.



הסיפור החשוב של אתמול הגיע ב־8 בערב מפיו של גיא פלג בחדשות. הוא דיווח על מפגש ההתייעצות הסודי של היועמ”ש מנדלבליט עם בכירי הענף, היועמ”שים ופרקליטי המדינה לשעבר, והוא דיווח שהפור נפל. מנדלבליט יודיע עוד לפני הבחירות על החלטתו להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. זוהי רעידת אדמה. אזרחי ישראל יקבלו את המידע הזה, יתבוננו בו, יהפכו אותו מפה לשם וישאלו את עצמם מה לעשות איתו. הם יביטו ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה וינסו למצוא עבור מי להצביע, לאור העובדה שמדבקת “פג תוקף”, אפילו חלקית, הודבקה על ראש הממשלה המכהן. מה הם ימצאו? כלום ושום דבר.



שמיר ושית. שממת עולם. שוד ושבר. פצע, חבורה ומכה טרייה. במקום להתאחד, הכל מתפרק. במקום לצבור אנרגיה, הם מוציאים אנרגיה זה על זה. אחד שותק ומי שמכיר את הדיבור שלו יודע שטוב שכך. שניים שמתפצלים ומתפוררים בשידור חי. היחיד שנראה כמו אלטרנטיבה מסויימת, לפחות כרגע, זה יאיר לפיד. מצד שני, בקצב הנוכחי, הרוב עוד לפנינו.