בשורש מערכת הבחירות של 2019 טמון פרדוקס: ככל שישראל מסכימה יותר, כך היא מפוצלת יותר. ובתרגום מעשי: ככל שיש פחות מחלוקות, יש יותר מפלגות.
מדובר בתעתוע. לכאורה, ריבוי מפלגות וקולות אמור היה לרמז על ריבוי דעות ופערים. למעשה, ריבוי מפלגות וקולות מלמד על מיעוט דעות ופערים. ליאיר לפיד יש דעות שדומות לאלה של משה כחלון, שדומות לאלה של משה יעלון, שדומות לאלה של בני גנץ. בעצם, גנץ מוכיח, כבר כמה חודשים, שאפשר להיות פופולרי ואפקטיבי בלי להביע ולו בדל של דעה. האם אין לו דעה? צריך לשער שיש. גנץ עשה מספיק בחייו כדי שנניח שהוא אדם חושב שגיבש עמדות על המציאות הישראלית. ובכן, מה דעתו? הנה התשובה: דעתו כדעת כולם, פחות או יותר. מה שטוב ללפיד, מה שטוב ללוי־אבקסיס, לכחלון, לאבי גבאי, לציפי לבני, טוב גם לו.
אפשר לשער עוד יותר מזה. מה שטוב לגנץ, ברוב המקרים, טוב גם לבנימין נתניהו. אומנם ההוא יקרא להוא ״שמאלן״ וההוא יכנה את ההוא ״סכנה לדמוקרטיה״ וכן הלאה וכן הלאה, אבל האמת היא שבנושאים המרכזיים שעל סדר היום, ספק אם יש פערים אידיאולוגיים דרמטיים בין נתניהו לבין גנץ. והלאה, גם לא לבין נפתלי בנט, שלא לדבר על אביגדור ליברמן.
מה בין בנט לליברמן? זה קצת יותר חילוני, לכאורה, אבל כבר כרת ברית או שתיים עם ש״ס. זה קצת יותר דתי, לכאורה. אבל גם על זה אל תבנו. התייעצויות עם רבנים נמאסו עליו, ובצדק, טרחנותם מייגעת אותו – אפשר להבין מדוע – מטרתו להשתחרר מהם. להיות כמו ליברמן, כפוף לעצמו בלבד. איך אמר נתניהו פעם: ״תהיו כחלונים״. הנה, עכשיו גם בנט הוא כחלון. אחד מחמישה, שישה, שבעה. והיד נטויה.
זו אחת הסיבות לכך שברוב המפלגות לא צריך פריימריז. כלומר, הסיבה המקורית לוויתור על פריימריז, מלבד בכמה מפלגות עקשניות, היא הרצון בשלטון יחיד נטול הפרעות (מישהו אמר גבאי?). אבל ישנה גם סיבה נסתרת: אין על מה לערוך פריימריז. אין הבדל בין המועמדים להיות חברי כנסת. רובם שיבוט גנרי זה של זה וזו של זו. הנה כחלון, כבר איבד את יואב גלנט, את רחל עזריה, את מייקל אורן. מישהו חושב שהאובדן הזה ישנה את האידיאולוגיה של המפלגה? מישהו חושב שיש לה בכלל אידיאולוגיה מובחנת?
נשארו רק מעט מפלגות עם סיבה. המפלגה הערבית מייצגת מגזר, שיש לו אכן עמדות אחרות מאלה של הרוב הישראלי. גם אגודת ישראל. גם מרצ. ויש סיכוי שעם לכתו של בנט, גם הבית היהודי, או איך שיקראו לו בגלגול הבא, יהיה קוהרנטי יותר. מפלגה של ימין חרד״לי, אולי עם קורטוב כהניסטי. אלה המפלגות שבקצוות. אלה, לפחות רובן, מחוץ לתמונת הרכבת השלטון. את השלטון מרכיבים מי שדומים אלה לאלה. את השלטון מרכיבים מי שהמחלוקת העיקרית ביניהם היא על שאלה אישית: מי ראוי יותר, מי מוצלח יותר, מי דינמי יותר, מי מנוסה ושקול יותר.
זה לא בהכרח רע; זה רק מטעה. הפוליטיקה מייצרת לאזרחיה מצג שווא של פיצול ופלגנות. היא מאלצת אותם להתחבט בשאלה לא לגמרי חשובה. האם זה יהיה גבאי או שמא לבני. האם זה יהיה גנץ או שמא בנט. וכן, גם ביבי. ההבדל העיקרי בינו לבינם זה שהוא כבר הרבה שנים ראש ממשלה. כלומר, כבר יש לנו דרך לדעת במה הוא טוב יותר ובמה הוא טוב פחות. אם מחר ילך, יבוא סער, או כץ, או הנגבי. נדמה לכם שיהיה הבדל? ממש לא בטוח.