לחבר הכנסת אבי דיכטר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הייתה הברקה. השבוע, בישיבת הפרידה מהרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט, הוא כינה אותו רמב"ם - צירוף של רמטכ"ל ומב"ם, ראשי התיבות של המערכה בין המלחמות. דיכטר, שהיה ראש השב"כ וקודם לכן ראש אגף האבטחה שלו, קיבל מן הסתם השראה מתואר בעל צליל דומה: רמב"ח - ראש מוקד בטחון חו"ל.
מב"ם הוא המונח שנתן צה"ל כבר לפני כעשור לפעולות מיוחדות, בעיקר באמצעות תקיפות של חיל האוויר ומבצעים חשאיים בכל החזיתות, קרובות ורחוקות. בזמנו דווח בחו"ל כי חיל האוויר וחיל הים פעלו בזירות לחימה רחוקות כמו סודן והים האדום, נגד העברות נשק מאיראן לעזה. כמו כן פורסם כי הצוללות של ישראל הפליגו מנמל הבית בחיפה, דרך תעלת סואץ, למפרץ הפרסי.
בארבע שנות כהונתו של איזנקוט הפך המב"ם לכלי העבודה המרכזי בארגז הכלים של צה"ל. כלי זה הופעל, על פי העגה הצה"לית, "בארבע זירות (עזה, סיני, לבנון, סוריה) + 1 (איראן)". בשנה האחרונה התרברב מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין כי מטוסי ה־35־F (החמקן) שצה"ל רוכש בארה"ב, אשר כמה מהם הוכנסו לשימוש מבצעי, השתתפו בקרבות (מן הסתם התכוון לפעולות בסוריה). על פי העיתון הכוויתי "אל־ג'רידה" הם טסו גם לאיראן. בפרסומים אחרים נכתב כי מטוסים ללא טייס (מל"טים) של ישראל טסו בשמי איראן. איראן עצמה פרסמה לפני כמה שנים כי הפילה מל"ט ישראלי מדגם הרמס (מתוצרת אלביט), שהמריא מאזרבייג'ן.
כשנכנס איזנקוט לתפקידו, הוא היה מוכן למשימה. השנה וחצי שעשה כסגנו של הרמטכ"ל בני גנץ היו עבורו תקופת חניכה והכשרה. למעשה, הוא מצא ב־2015 כי עליו להתמודד לא רק עם חמש חזיתות חיצוניות, אלא עם אחת נוספת - חזית פנימית מבית.
מחלוקת עזה
כחמישה חודשים לפני שהתיישב איזנקוט בכיסאו בקומה ה־14 של המגדל בקריה, הסתיים בעזה מבצע צוק איתן כשחמאס מוכה וחבול. אך במקביל החל חמאס במאמצים לשקם את יכולתו הצבאית, בעיקר בעזרת הברחות של נשק ורקטות מסיני, שמרביתן סוכלו בידי צה"ל וצבא מצרים ודרך הקמת מפעלים ובתי מלאכה לייצור עצמי בעזה. סיום המבצע הושג בעזרת תיווך של המודיעין המצרי. הצעתו דיברה על שישה סעיפים: הפסקת אש, החזרת הרשות הפלסטינית לעזה, שיקום כלכלי של הרצועה, הסרת המצור, הקמת נמלי ים ואוויר וחילופי שבויים וגופות. בפועל כובדו סעיף וחצי: הפסקת האש ותחילתו של שיקום בסיסי (בעיקר שיפוץ בתים שנפגעו בקרבות). כל השאר לא מומש, בגלל עקשנותם של שני הצדדים (בעיקר המבוי הסתום בהשגת עסקת חילופי שבויים). בכך נזרעו זרעי הפורענות לעתיד.
למרות זאת, בתקופת איזנקוט נשמר השקט בגבול עזה יותר משלוש שנים. אך בזבוז הסיכויים לקידום הסדר על שאר הסעיפים התנפץ לאיזנקוט (ולא באשמתו) בפנים. זה התחיל במרץ 2018 עם ההפגנות על הגדר, שיגור עפיפוני האש והבלונים ותקיפות קשות של צה"ל, שכמעט דרדרו את שני הצדדים לסיבוב קרבות רביעי.
על רקע זה חל גם משבר ביחסיו עם שר הביטחון אביגדור ליברמן. בדרך כלל היחסים ביניהם היו טובים וג'נטלמניים (זה מפתיע להשתמש בהגדרה זו לגבי ליברמן, אך הפעם הוא בהחלט ראוי לה). ליברמן גיבה כמעט ללא תנאי את הרמטכ"ל ואת צה"ל מפני ביקורת של שרים, אישר את המינויים שלו וראה עמו עין בעין את מרבית המהלכים הטקטיים והאסטרטגיים.
אבל עמדותיהם נחלקו באשר לעזה. ליברמן התנגד בתוקף לצעדים המפייסים של ראש הממשלה - העברת עשרות מיליוני דולרים במזומן מקטאר לחמאס - וסבר שיש לצאת למערכה שתכליתה הכנעת חמאס או מיטוט שלטונו. איזנקוט וצה"ל סברו שאין לצאת למלחמה שיעדיה הסופיים לא ברורים. הם גם גרסו שאת עיקר הקשב הצבאי יש להפנות לסוריה ולבנון, אף שהדגישו כי לצבא יש די יכולות לפעול במקביל בשתי חזיתות. בשל המחלוקת ביניהם הועברה פעמיים ההכרעה לקבינט. וזה, במעורבות פעילה של נתניהו וברוב גדול, החליט בניגוד לעמדת ליברמן ותמך באיזנקוט שלא לצאת למלחמה.
אבל גם לרמטכ"ל היוצא ולצמרת צה"ל ברור כי מועד התפוגה של השקט היחסי בגבול עזה קרוב. אולי שישה חודשים. ואז שוב יעלו ויצופו הבעיות שלא נפתרו. אבל זו כבר תהיה בעייתה של ממשלה חדשה ושל הרמטכ"ל אביב כוכבי. עד אז יחשפו כנראה עוד מנהרות בדרום - עד כה נתגלו והושמדו 17 - ובניית המכשול תתקדם בעוד כ־20 ק"מ. כיום הושלמה הקמת 27 מ־66 הקילומטרים של מכשול הגבול - שילוב מורכב של חומה תת־קרקעית, גדר עילית ומערכת של חיישנים סיסמיים, מצלמות ומכשור שליטה ובקרה.
האינתיפאדה ואזריה
בספטמבר 2015, תשעה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, אותגר איזנקוט בחזית השנייה עם פיגועים שזכו לכינוי "האינתיפאדה השלישית", "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". במהלך שנה, מספטמבר 2015 עד אוקטובר 2016, גבה גל הטרור את חייהם של 45 ישראלים (7 חיילים ושוטרים ו־38 אזרחים), וכ־600 נפצעו. במרוצת אותה תקופה היו 11 אלף תקריות של יידוי אבנים, 220 הטלות בקבוקי תבערה, 80 מקרים של דקירה ו־73 אירועי ירי ושימוש בנשק חם. צה"ל, בניהול נבון וזהיר של איזנקוט והשב"כ ובגיבוי של הממשלה, הביאו לדעיכתה.
מאז מספר ההרוגים בירידה. ב־2017 נהרגו 20 ישראלים (מהם 12 חיילים ושוטרים) וב־2018 נהרגו 18 ישראלים בגדה ובעזה (מהם 11 חיילים). בסך הכל, בארבע השנים האחרונות נהרגו באירועי טרור או בתקריות בגבול עזה 83 ישראלים - כרבע ממספר ההרוגים בשנה אחת בתאונות דרכים בישראל.
בלימת הטרור הושגה בראש וראשונה בזכות מודיעין איכותי שסיפק השב"כ ושיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות, אך גם בזכות מדיניות נבונה שעשתה מאמץ להפריד בין המפגעים, שרובם היו ללא שיוך ארגוני, לשאר האוכלוסייה. גישה זו אפשרה לכ־400 אלף פלסטינים להמשיך לעבוד בישראל, בהתנחלויות, בכוחות הביטחון הפלסטיניים, בממשל של הרשות ובמגזר הפרטי בגדה, ולהמשיך לקיים את שגרת חייהם.
אך למרות הצלחתו בצמצום הטרור, נאלץ איזנקוט לשלם מחיר כבד בגלל פרשת אלאור אזריה. זו הקימה עליו חזית חדשה שלא היה רגיל לה. במהלך הפרשה המדממת הזו נחשף הפער ההולך וגדל בין צה"ל, על מוסר הלחימה שלו והערכים שהוא מנחיל לחיילים, לבין החברה האזרחית, ליתר דיוק חלק ממנה, בעיקר הימין לסוגיו. איזנקוט חרת על דגלו את עובדת היותו של הצבא "ממלכתי", שתפקידו בין השאר לשמור על היעדים הלאומיים של המדינה, שכוללים גם את "שמירת ערכיה של מדינת ישראל וצביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית וכבית לעם היהודי". בפרשה זו עמדו לאיזנקוט נחישותו, קור רוחו ועמוד השדרה הערכי שלו. הוא הצליח להדוף פוליטיקאים חסרי כל אחריות ממלכתית ומסניפי רייטינג, כולל ראש הממשלה נתניהו וליברמן, שרצו שאזריה לא יועמד כלל לדין.
במקביל צפה סוגיה נוספת: תהליכי ההדתה בצה"ל, הדרת נשים ומאמצים של ארגוני ימין ורבניהם להחדיר את עולם הערכים שלהם ולכפותו על הצבא. אף שאיזנקוט עשה מאמצים רבים לבלום את התופעות - הוא צמצם מאוד את מספר הארגונים החיצוניים שזכו לזיכיונות לחנך את החיילים וביטל את עצמאות ענף "הזהות היהודית" - נמתחה עליו ביקורת נוקבת מימין, ובעיקר משמאל ומארגוני נשים, כי לא עשה די בנושאים אלה.
דאע"ש בגבולות
אתגר נוסף שהוצב לפתחו של איזנקוט היה דאע"ש. ב־2015 הגיע הארגון לשיאו, כשהכריז על הקמת ח'ליפות בעיראק ובסוריה, שבהן שלט על חלקים נרחבים, ושלח שלוחות לקרבת גבולות ישראל ברמת הגולן ובסיני. אך בשנתיים האחרונות נבלמה תנופתו, עד כדי גסיסתו. את ההישג יש לזקוף בעיקר לקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב, לכניסת צבא רוסיה למלחמה בסוריה ולהצטרפות איראן למאבק הבינלאומי ב"מדינה האסלאמית".
תרומתה של ישראל למאמץ המלחמתי הבינלאומי לא הייתה רבה. לצה"ל היו ויש קשרים הדוקים וישירים עם הפיקוד האמריקאי שאחראי למלחמה בדאע"ש, וקשרים דו־צדדיים עם חלק מהמדינות שהרכיבו את הקואליציה, כולל, לפי פרסומים זרים, מדינות ערביות כמו ירדן וערב הסעודית. אמ"ן, חיל האוויר והמוסד תרמו מידע מודיעיני לכוחות הקואליציה, שסייע להם בגיבוש מטרות ויעדים לתקיפה ובסיכול עשרות תוכניות לפיגועים של אנשי דאע"ש מחוץ למזרח התיכון.
צה"ל פעל גם עצמאית ובמנותק מהמאבק הבינלאומי. לפי פרסומים שונים בחו"ל, חיל האוויר תקף ריכוזי דאע"ש ליד גבול רמת הגולן. על פי אותם פרסומים, הושקע גם מאמץ בסיני, שתכליתו הייתה כפולה: למנוע התבססות דאע"ש בגבול ישראל־מצרים ולסכל את הסיוע שלו לחמאס, שהתבטא בעיקר בניסיונות רבים להבריח רקטות ואמצעי לחימה נוספים לעזה. במאבק זה נעזרה ישראל בלחימה הקשה שניהל צבא מצרים נגד הטרור בסיני. אך במקביל, לפי פרסומים זרים רבים, היא גם סייעה לכוחות הביטחון המצריים במידע מודיעיני והפעילה לטובתו את חיל האוויר ומל"טים.
האתגר האיראני
אך את האיום הגדול ביותר, לתפיסת צה"ל, הציבה איראן. היא יצרה מציאות מורכבת. מצד אחד, בשל משטר העיצומים הבינלאומי, היא נאלצה לחתום על הסכם הגרעין עם המעצמות, ושאיפותיה להרכיב נשק גרעיני נבלמו לעשר שנים. ישראל השתחררה מאיום קיומי. הדבר אפשר, או שמא אילץ את צה"ל - שמצא עצמו גם תחת מתקפה של הפגנות "העם רוצה צדק חברתי" - לקצץ בתקציבו.
כ־4,000 אנשי קבע פוטרו, טייסות מיושנות נסגרו וחטיבות טנקים הושבתו. במקביל, צה"ל העביר חלק מהתקציבים - כ־3 מיליארד שקל בכל שנה - לחיזוק צבא היבשה ושדרוגו ולשיפור המוכנות שלו למלחמה, על ידי הגדלת מכסות האימונים לחיילי המילואים. ולמרות זאת, נציב קבילות חיילים יצחק בריק, שיצא במסע צלב נגד צה"ל ופגע בציפור הנפש של איזנקוט, אינו מרוצה. הוא סבור כי צבא היבשה על מחסני החירום נמצא במצב ירוד ואינו מוכן למלחמה.
עם זאת, הסכם הגרעין הביא להסרת הסנקציות על איראן והזרים אליה מאות מיליארדי דולרים שהוקפאו בחשבונות בנקים בחו"ל והכנסות ממכירות הנפט. הדבר אפשר לה לקדם את החזון והאסטרטגיה שלה להגמוניה אזורית. החתירה להיות המעצמה החזקה והמשפיעה באזור - במערכת הביטחון הגדירו זאת "מגלומניה" - חידשה את האיום האיראני ואף חידדה אותו. הוא אומנם לא מאיים על קיומה של ישראל, אך בהחלט מאתגר ומסכן את ביטחונה.
האסטרטגיה האיראנית חתרה להשיג שלושה יעדים: א. להתבסס צבאית בסוריה ולהקים בה נמלי אוויר בבסיסים של צבא סוריה ושלוחות ימיות בנמלים סוריים בים התיכון. ב. לכונן חזית שנייה בגבול רמת הגולן, בנוסף לזו של חיזבאללה בלבנון. ג. להקים מפעלים בסוריה ובלבנון לשיפור דיוק הטילים של חיזבאללה, ולספק לארגון השיעי מערכות הגנה אוויריות שיקשו על חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי לבנון.
בצה"ל, בפיקודו של איזנקוט ובאישור הקבינט, החליטו מאז 2015 על ריכוז מאמץ לבלימת כל התוכניות האיראניות. התוצאה מרשימה. איראן קיוותה לבסס בסוריה כמאה אלף לוחמים של מיליציות שיעיות מאפגניסטן, פקיסטן ועיראק. עד היום היא נכשלה בכך. תוכנית לשיפור דיוק הטילים של חיזבאללה לא צלחה גם היא. אין כיום לחיזבאללה טילים מדויקים (לפי ההגדרות המקובלות, טיל מדויק הוא זה שמסוגל לפגוע ברדיוס של עשרה מטרים מהמטרה. לצה"ל, לעומת זאת, יש טילים שיכולים להיכנס מבעד לצוהר קטן ולפגוע בכיסא בחדר). כמובן שאסור לשכוח שלחיזבאללה יש בין 120 ל־150 אלף רקטות וטילים שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. גם אם הפגיעה לא תהיה מדויקת, נזקה יהיה רב מאוד. ולמרות זאת, ההרתעה הדדית בין ישראל לחיזבאללה נמשכת, ולארגון השיעי החושש מישראל אין כל כוונה לצאת למלחמה. יעיד על כך השקט שגזר על עצמו, שנובע גם ממבוכה ותדהמה מהמודיעין הישראלי המדויק, על גילוי חמש המנהרות בגבול לבנון.
לאיראן אין בסיסי אוויר, נמלים ומפעלי טילים בסוריה ובלבנון. היא גם נכשלה במאמץ להקים אתרי מודיעין, בעיקר על תלים נישאים ברמת הגולן הסורית, כדי לאסוף מודיעין על ישראל.
בלימה זו הושגה בעיקר בזכות המב"ם. כשפרש מפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, באוגוסט 2017, הוא אמר בראיונות כי חיל האוויר תקף באותה שנה יותר מ־100 פעמים בסוריה. מאז גדל מספר התקיפות. מנתונים שפרסם השבוע דובר צה"ל הסתכם מספר התקיפות של חיל האוויר ב־2018 בכ־2,000 בכל הגזרות. אפשר להעריך כי כמה מאות מהן היו בסוריה נגד יעדי איראן וחיזבאללה והשאר בעזה, ואולי בסיני ובמקומות נוספים ולא דווח עליהן אפילו בתקשורת הבינלאומית, ולשם כך צריך להפעיל את הדמיון.
עם זאת, אסור לשכוח כי חופש התמרון של חיל האוויר בשמי סוריה נבלם מאוד, אם כי לא לחלוטין, מאז התקרית בספטמבר האחרון, שבה נ"מ סורי הפיל מטוס ביון רוסי בעיצומה של תקיפה ישראלית באזור לטקיה.
ערוצי הקשר בין צה"ל וחיל האוויר למקביליהם מרוסיה בבסיס חמימים ליד לטקיה נמשכים, אך רוסיה מגיבה בעצבנות ובכעס רב יותר על כל תקיפה ישראלית. למרות זאת, צה"ל וראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו נחושים להמשיך לפעול כדי לבלום את איראן אם זו תחדש את מאמציה - ויש סימנים לכך לאחרונה.
עם זאת, צריך לזכור שלוש הנחות יסוד חשובות. האחת, ספק אם סוריה תחזור להיות מדינה יציבה ונורמלית כפי שהייתה לפני 2011. השנייה היא שרוסיה, למרות המתיחות היחסית ביחסיה עם ישראל, אינה מעוניינת בהתבססות איראנית בסוריה - לא צבאית ולא כלכלית. גם אסד לא שש לכך, ולאחרונה דווח שמשטרו מסלק כוהני דת איראנים שביקשו להקים מסגדים, בתי ספר ומוסדות דת במדינה. ושלישית, איראן לא תוותר בקלות על החזון והאסטרטגיה שלה להתבסס בסוריה ולהקים גשר יבשתי ממנה, דרך עיראק וסוריה, לים התיכון.
# # #
בסיכום הכללי, לעניות דעתי, גדי איזנקוט יירשם כאחד הרמטכ"לים החשובים והטובים שהיו לצה"ל, ובעיקר ככזה שבתקופתו לא יצא צה"ל למלחמה כוללת.