מי שעוקב אחרי הטור הזה ודאי מכיר את חוסר הנחת שלי, בלשון המעטה, כלפי ישראלים המכורים להלקאה עצמית תמידית. ואת התיעוב שלי ביחס לקלות הבלתי נסבלת שבה הם מדביקים למדינה שלנו תארים בנוסח אפרטהייד או פאשיזם. אבל בימים האחרונים אני מודה שגם היכולת המפותחת שלי לאתר תמיד את הטוב לא צלחה. ולאורך לא מעט רגעים התביישתי להיות ישראלי.
בתחילת השבוע נודע כי השב"כ עצר חמישה נערים יהודים, תלמידי ישיבה הצמודה להתנחלות רחלים, בחשד שרצחו אישה פלסטינית באמצעות יידוי אבנים על רכבה בחודש אוקטובר. הדברים הם עדיין רק בחזקת חשדות, אבל עובדה אחת שאין עליה עוררין היא שבשבת, יום אחרי האירוע, נסעו פעילי ימין מיצהר לישיבה ברחלים כדי לתדרך את הנערים איך להתמודד עם השב"כ. רבנים בימין הקיצוני אפילו נתנו אישור הלכתי לנסיעה בשבת, בטענה לפיקוח נפש.
עובדה נוספת היא שמהרגע שבו השב"כ הודיע על עצם המעצר משתולל גל אדיר של דה־לגיטימציה לארגון ולעצם המעצר של הצעירים. חברי כנסת, אנשי ציבור ורבנים מתייחסים אליהם כאל קורבנות תמימים, הנרמסים תחת מגפיהם האכזריים של אנשי השב"כ. אותו גוף ממלכתי, שרק עושה את מלאכתו - ניסיון למיגור הטרור. ופעולה של רצח אישה חפה מפשע היא פעולת טרור, לא משנה מי היא ומיהם החשודים ברצח. חלק ניכר מהביקורת נמתח על כך שהשב"כ מנע משלושה מהנערים מפגש עם עורך דין במשך שבוע. סמכות הניתנת לארגון על פי חוק, כשמדובר בעבירות ביטחון, ולא ממש מטרידה אף אחד כשמדובר בעצורים פלסטינים. אבל הפעם היא סיפקה עילה להתלונן על אכזריות השב"כ ולבו הערל.
שרת המשפטים של ישראל, המופקדת על מערכת הצדק במדינה, שוחחה עם אחת מאימות העצורים והתערבה אצל פרקליט המדינה כדי לסייע למשפחות. השר יריב לוין, שהגדיר את הרצח באוקטובר כ"בדל של אירוע", המיר את ההגדרה אחרי הצהרת השב"כ ל"אירוע בודד". חברת הכנסת נאוה בוקר, שלא מחמיצה הזדמנות להביך את עצמה, העלתה ציוץ המשווה בין יידוי אבנים של פלסטינים על יהודים ליידוי האבנים של תלמידי הישיבה, כאות ל"מוסר הכפול של השמאל". הרב דרוקמן, מבכירי הציונות הדתית, קרא לשחרר את הנערים. וסרטון האבטחה של ההתנחלות נמחק ללא בושה בידי הרבש"צ. טוב שלפחות ראש הממשלה, אומנם באיחור ניכר (היו לו הצהרות דרמטיות על הראש), שלל את המתקפות על השב"כ.
הסיפור הזה מקומם כל כך, כי הוא לא צריך להיות קשור בכלל לעמדות פוליטיות. ובמילים אחרות ועתיקות יומין - "לא תרצח!", לעזאזל. מה הטעם לחיות במדינה יהודית, ולעבור כל כך הרבה תלאות וייסורים כדי לשמור עליה, אם הגורמים הרשמיים של המדינה הזו לא רואים לנכון לגנות מעשה כל כך שפל? במה אנחנו שונים מעמים אחרים, אם רצח של אישה חפה מפשע לא מטלטל אותנו, רק משום שהרוצח מגיע מתוכנו (לכאורה), והנרצח הוא בן עם אחר? ועוד הכל נמצא תחת אצטלה של ישיבה ותורה וערכי היהדות. ופתאום מותר לנסוע בשבת, כדי לנסות לשבש חקירה.
האכזבה שלי היא לא רק מהפוליטיקאים. הם יעשו הכל כדי להתחנף לציבור שהם חפצים ביקרו לקראת הבחירות. אבל מה עם אותו ציבור בעצמו? האם אנשי הימין הישראלי שלמים עם ההתנהגות הזו? האם זהו החלום שלהם, מדינה יהודית גדולה, שבה מותר לפגוע באנשים חפים מפשע רק כי אינם יהודים? אין לי כלים מחקריים בעניין, אבל אני משוכנע שהרבה מאוד אנשי ימין מזועזעים גם הם ממקרים כאלה. אבל רובם המוחלט שותק, כי הקיצוניות שולטת, וכל סוג של ביקורת מתפרש מיד כפגיעה במחנה הלאומי. שלא לומר, לא עלינו, שמאלנות. וזאת כבר טרגדיה אמיתית. העובדה - הנכונה - שבצד הפלסטיני מינון האכזריות והמעשים מהסוג הזה גבוה בהרבה היא לגמרי לא רלוונטית. אנחנו חייבים לשמור על צלם אנוש. לא כיהודים, כבני אדם. והשבוע נדמה היה שאנחנו הולכים ומתרחקים משם.
על הסכין
1. באותו ערב שבו נתניהו כינס את מסיבת העיתונאים המגוחכת שלו, הוא הוריד מהכותרות את הסיפור המשמעותי של היום - מותו המקומם של לוחם צה"ל שטבע בנחל ליד כרמיאל בזמן ניווט. הקלות הזו שבה המדינה שולחת את צעיריה אל מותם המיותר, ע"ע האסון הנורא בנחל צפית, היא לפעמים בלתי נסבלת.
2. "נערות דרי" (נטפליקס) היא סדרה מענגת שמשלבת בין סדרת התבגרות רגילה של נערות לבין המציאות הסוערת של צפון אירלנד תחת הכיבוש האנגלי בשנות ה–90. החיבור הזה מוגש לצופה באופן טבעי לגמרי, שמייצר לא מעט רגעי הומור אדירים ומציג בעיקר את האבסורד שבכל הסיטואציה. משני הצדדים.
3. אני חובב קטן מאוד של סיפורי ערפדים ופוסט־אפוקליפסה, אבל טרילוגיה ספרותית אחת שבתה אותי לגמרי (או שתתה את דמי): "המעבר" של ג'סטין קרונין (מטר). עכשיו יצא סוף־סוף בעברית החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה - "עיר המראות", והוא מרתק, מרגש ושואב לחלוטין כמו שני קודמיו. מציאות דמיונית שמצטיירת כאמיתית לגמרי.מור אדירים ומציג בעיקר את האבסורד שבכל הסיטואציה. משני הצדדים.