נתחיל מהסוף. רב-אלוף גדי איזנקוט שפרש השבוע לאחר כמעט ארבע שנות כהונה היה רמטכ"ל מצוין. וכפי שכבר נכתב כאן לא פעם, לעניות דעתי הוא ייזכר כאחד הטובים שהיו לצה"ל. ולכן היה משהו צורם ב"פסטיבל" הפרישה שלו, שנמשך כמעט שבועיים, ובמהלכו הרבה להתראיין לכלי תקשורת בארץ ובחו"ל. קצינים בכירים במילואים מיהרו גם הם לדבר בשבחו. ניכר היה שמדובר במסע יחסי ציבור מאורגן ומתוזמר היטב.
ריבוי הראיונות עומד בסתירה לאישיותו ולגישתו במהלך כהונתו, שבה הנמיך פרופיל, מיעט לשוחח עם עיתונאים, לא התרגש מהדיווחים הביקורתיים עליו, והקרין דימוי של אדם צנוע שלא מחפש כבוד ולא מנסה להרשים. מה עוד שאיזנקוט אינו איש של דיבורים, בוודאי לא של מילים גבוהות, מלאות פאתוס. הוא מתאפיין בעיקר בצניעותו, עד גבול הביישנות, וביכולתו לקבל החלטות ולבצען.
עם זאת, די מובן שכל אדם, בוודאי בתפקיד כה חשוב ואחראי, מבקש להטביע את רישומו, להשאיר מאחוריו מורשת ולקבע את מעמדו בהיסטוריה. גם בלי להמתין לחלוף הזמן כדי לקבל פרספקטיבה, יש מספיק ראיות כדי להצביע על הישגיו. ואלה אינם מעטים. בראש ובראשונה, במהלך הקדנציה שלו לא פרצה מלחמה. זה קרה - כלומר לא קרה - לא מעט בזכות האסטרטגיות והטקטיות שהפעיל, והניהול התבוני שלו ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו.
וזה לא עניין של מה בכך. הסיכונים והסכנות להתלקחות בכמה חזיתות גדלו בתקופת איזנקוט לאין שיעור מאשר בימי קודמיו. צה"ל תחת איזנקוט אותגר בעזה, בגדה, בסיני, בלבנון ובסוריה. לא פעם כפסע היה בין תקרית קטנה או אירוע שולי שעלולים היו להפוך ל"רב"ט אסטרטגי", קרי להידרדר למלחמה או למבצע צבאי רחב היקף. איזנקוט, בתבונה ומתוך הכרה במגבלות הכוח, השכיל לנטרל את מטעני הנפץ שהונחו שוב ושוב לפתחו. בכך הוא התבדל משלושת קודמיו מאז 2006, דן חלוץ, גבי אשכנזי ובני גנץ, שמצאו עצמם מובילים או מובלים למלחמות בלבנון ובעזה.
לא ברור אם הרמטכ"ל הפורש יזם את רצף אירועי הפרישה או שקיבל עליו את "דין התנועה", כלומר שוכנע לעשות זאת בידי דובר צה"ל הפעלתן תת־אלוף רונן מנליס, שהיה קודם לכן עוזרו. אפשר שדרך אותם ראיונות ביקש איזנקוט לקבע את דימויו כרמטכ"ל לוחמני, ובכך להדוף את הביקורת שנמתחה עליו, בעיקר מצד הימין, כאילו הוא רך וחלש ונרתע ממלחמה.
יש גם אפשרות שההחלטה נבעה מהביקורת האובססיבית משהו של נציב קבילות החיילים אלוף יצחק בריק, שזועק מכל גבעה רמה ועץ רענן שצה"ל, במיוחד זרוע היבשה, אינו מוכן וכשיר למלחמה. איזנקוט חש שדבריו הנוקבים והשנויים במחלוקת של בריק היו מכה מתחת לחגורה ופגעו בציפור נפשו - המוכנות של הצבא - שלה הקדיש רבות מזמנו, ממרצו וממשאבי צה"ל.
בראיונותיו ובשיחות הרקע שהעניק איזנקוט צפונה גם מהות חשובה. הרמטכ"ל היוצא שינה מדיניות שישראל אימצה זה יותר מעשור - מדיניות ה"עמימות", שמקורה בעמדתה העקרונית של ישראל בנושא הגרעין. מאז ראשית שנות ה־60 אין ישראל מאשרת או מכחישה את מה שכל העולם מעריך שיש לה - נשק גרעיני. הגישה הזו נוידה מהתחום הלא קונבנציונלי לקונבנציונלי.
זה קרה בספטמבר 2007, במהלך ההכנות למבצע "מחוץ לקופסה": כשהתקבלה ההחלטה לתקוף את הכור הגרעיני שבנתה סוריה, סיכמו ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, מחליפו אהוד ברק והרמטכ"ל אשכנזי, שישראל לא תקבל אחריות על הפעולה ולא תגיב עליה. זו הייתה החלטה נבונה מאין כמותה, שחסכה השפלה פומבית מאסד וריסנה את האינסטינקט הטבעי שלו להגיב.
מאז המשיכה ישראל לנקוט את המדיניות הזאת במבצעיה ההתקפיים בזירות שונות. בעגה הצה"לית זה כונה "מערכה בין מלחמות" (מב"ם). חיל האוויר טס בלבנון ובאיראן (לפי פרסומים זרים), תקף בסוריה, בעזה, ועל פי המדווח בסיני ובסודן. חיל הים פעל בים התיכון ובים האדום, וכוחות מיוחדים השלימו פערים ביבשה. הנתקפים ורוב העולם העריכו שישראל עומדת מאחורי הפעולות האלה, אך היא שמרה לרוב, בחריגות ובחריקות קלות, על שתיקה. לא הכחישה, לא אישרה ורשמית לא התייחסה.
המדיניות הזו אפשרה לישראל לשמור על "מרחב הכחשה", והתגלתה כהגיונית במיוחד מאז שרוסיה שלחה לסוריה את צבאה. בזכות העמימות ואי־נטילת האחריות מעלימה רוסיה עין מאותן אלפי תקיפות של חיל האוויר נגד יעדים של איראן וחיזבאללה. זה כמובן לא נובע מאהדתה הבסיסית לישראל אלא מאינטרסים. הקרמלין לא מזיל דמעות כאשר ישראל בולמת את ההתבססות הצבאית של איראן בסוריה, וכל עוד הדבר לא פוגע במשטרו של אסד.
איזנקוט ונתניהו החליטו לצאת בהכרזות בלי לקיים דיון בקבינט. כמה שרים הביעו את כעסם על כך שלא נועצו בהם בנושא כה חשוב, שמשמעותו שינוי במדיניות. אותם שרים סבורים שזו הייתה טעות. גם שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן הביע את כעסו על ההחלטה.
בלשון המעטה, אפשר לומר שההתפארות המיותרת של איזנקוט ונתניהו אינה מסייעת לישראל. נכון שהם לא יגרמו לרוסיה לשנות את האסטרטגיה שלה - האינטרסים הבסיסיים שלה נותרו בעינם. אך איזנקוט לא היה צריך להתפאר במעשה ידיו. ההישגים, תרומתו לביטחון ישראל והמורשת שלו לא היו נפגעים אם היה ממשיך לשמור על העמימות.
מחליפו אביב כוכבי נכנס לתפקיד בתנאי פתיחה קשים יותר. לא רק מכיוון שישראל שברה כך סתם בהבל פה את גישתה, והדבר יקשה עליו להפעיל את חיל האוויר באותה יעילות שבה פעל בזמנו של איזנקוט, אלא גם כי מדד הנפיצות בעזה, בסוריה מול איראן ובלבנון מול חיזבאללה, גבוה יותר.
בינואר 2015, כשהתיישב איזנקוט בלשכתו בקומה ה־14 של המגדל בקריה, האופק המזרח תיכוני נראה מבטיח יותר לישראל ולאינטרסים שלה. חמאס הוכה במבצע צוק איתן והסכים להפסקת אש. סוריה הייתה שקועה במלחמת אזרחים שסופה לא נראה באופק. האיראנים וחיזבאללה דיממו במלחמה, והרוסים טרם נכנסו אליה. הגדה המערבית הייתה שקטה יחסית. איראן ירדה על ברכיה והסכימה לנהל מו"מ על צמצום תוכנית הגרעין שלה.
המציאות כיום שונה לחלוטין. מלחמת האזרחים בסוריה בשלבי סיום. רוסיה מעורבת בייצובו של אסד. האיראנים נחושים יותר מתמיד להתבסס בסוריה, ולא נראה שהם מוכנים להתקפל אל מול התקיפות הישראליות. מטרתם היא להתפרס בסוריה בכלל ובקרבת גבול ישראל בפרט, כפי ששב ורמז השבוע מפקד משמרות המהפכה, גנרל עלי ג'עפרי. היא גם תמשיך בכל האמצעים שברשותה כדי לסייע לחיזבאללה לשפר את דיוק הטילים שלו. עד כה, כפי שאיזנקוט ונתניהו הבהירו בכמה הזדמנויות, יש לארגון השיעי־לבנוני רק עשרות בודדות של טילים מדוקים (ברדיוס פגיעה של 10 מטרים), ולא מאות כפי שחסן נסראללה ומפקד כוח אל־קודס האיראני גנרל קאסם סולימאני קיוו שיהיו להם.
כוכבי, כפי שאפשר היה לקרוא בין השורות של דבריו בטקס השבעתו, מתכוון להמשיך בגישת קודמו ולהיות נחוש ויעיל לא פחות ממנו בכל הקשור להפעלת הכוח נגד איראן וחיזבאללה. הנחישות של שני הצדדים מגדילה את הסיכוי שהם יעלו על מסלול התנגשות. זה עלול להוביל למלחמה בצפון בארבע שנות כהונתו של כוכבי (או חמש, אם כהונתו תוארך. איזנקוט סירב להמשיך לשנה חמישית). ועל פי כל ההערכות, אם תפרוץ מלחמה, היא תתנהל בשתי חזיתות לפחות - בסוריה ובלבנון.
הרמטכ"ל ה־22 יצטרך גם לנווט היטב ולבלום את הסכנה של מלחמה בעזה, שבהיעדר מתווה להסדר מדיני, סיכוייה גוברים מיום ליום, גם אם חמאס, על פי ההערכות, אינו מעוניין בעימות. פה, אולי יותר מכל זירה אחרת, לביטוי "רב"ט אסטרטגי" יש משמעות רבה ביותר. במיוחד בתקופה הקרובה, כשחמאס ינסה אולי לנצל את הבחירות בישראל להתגרויות למקסם את הישגיו.
צה"ל נאלץ לבצע את אי־המדיניות של ממשלת נתניהו, שאינה מציעה פתרון ארוך טווח לבעיה. אולי זה מעשה מכוון של ראש הממשלה, שמעוניין לפורר את הלאומיות הפלסטינית ולשם כך תומך טקטית בחמאס (מעביר לארגון במזומן עשרות מיליוני דולרים) כדי להחליש את הרשות, ובמקביל תובע הדרג המדיני מצה"ל להוציא לו את הערמונים מן האש ולדכא בכוח כל ביטוי של טרור, אלימות פוליטית או צבאית שמגיעה מעזה.
עזה עומדת להיות האתגר הגדול ביותר של כוכבי. בהיעדר יוזמה מדינית, בשל תפיסת העולם של נתניהו או בגלל שניהם, צה"ל יצטרך להמשיך להיות קבלן משנה שפועל במציאות כה מורכבת. כוכבי, כמו איזנקוט, ינסה להימנע ממלחמה, שאף אחד לא רוצה בה ושלא ניתן להשיג בה הכרעה או ניצחון.
כוכבי יצטרך גם להתמודד עם האפשרות שתקציב צה"ל יקוצץ. בניגוד לעמדת שר הביטחון ליברמן, איזנקוט סירב לבקש הגדלת התקציב, בהבינו כי צה"ל חייב להתחשב גם בצרכים הגדלים של החברה האזרחית. כוכבי ימצא עצמו בבעיה קשה עוד יותר. הוא ינסה לקבל תקציב דומה לזה של איזנקוט ועל בסיסו להכין תוכנית רב־שנתית חדשה, אך הלחצים לקיצוץ יגברו. כבר עתה, למשל, אזל התקציב להמשך בניית הגדר והמכשול בגבול לבנון. בשבועות הקרובים נשלמת הקמתם של שני מקטעים מראש הנקרה מזרחה ובאזור מטולה. אורכם 13 ק"מ, עשירית מאורכו של הגבול.
עם זאת, ייתכן כי כוכבי ימצא גיבוי נגד מהלך של קיצוץ, ואולי אף יוכל לדרוש תוספת, בהתאם לתוצאות הבחירות והרכב הממשלה הבאה. בין הרמטכ"ל הפורש לנכנס יש הבדלים לא מעטים. איזנקוט הוא גולנצ'יק בדם שנועל נעליים שחורות, כוכבי הוא צנחן עם נעליים אדומות, אבל השוני הוא לא רק בבתי הגידול שלהם אלא גם באופיים.
איזנקוט מופנם, כוכבי מוחצן. איזנקוט אוהב לקרוא ביוגרפיות וספרי היסטוריה - לאחר מלחמת הלבנון השנייה ניסח תורת לחימה בשם "דוקטרינת דאחיה", על שם השכונה בדרום ביירות שבה שוכנת מפקדת חיזבאללה ונחשבת למעוז הארגון. זו קבעה שבמלחמה עתידית בלבנון - לשמחתנו השקט נשמר כבר 12 וחצי שנים - תפעל ישראל במלוא העוצמה ותפגע בכל תשתיות המדינה, בדומה להרס מתחם הדאחיה.
כוכבי, שלמד פילוסופיה באוניברסיטה, רואה עצמו יותר כגנרל אינטלקטואלי. בהיותו מח"ט חטיבת הצנחנים שפעלה באינתיפאדה השנייה בג'נין, הוא ניסח תורת לחימה בשם "גיאומטריה הפוכה". מאחורי הביטוי הסתתרה שיטה שבה בולדוזרים של צה"ל הרסו קירות ואפשרו לחיילי הכוח לעבור מבית לבית דרך הקירות ולהימנע מלהתקדם בסמטאות, כדי לצמצם את החשיפה ואת הסכנה שייפגעו. אבל הביטוי היה גם מכבסת מילים, שנועדה להסתיר את האמת הפשוטה שחיילים פועלים בפעולה כוחנית ואלימה של ענישה סביבתית.
איזנקוט הוא אופרטור שקט שפעל לרוב מתחת לרדאר. אם לשפוט על סמך ניסיון העבר ותקדימיו, צפוי כוכבי לפעול ולהפעיל כוחות בבולטות אישית רבה יותר. כוכבי יצרי יותר, והעיד על כך ההיסטוריון הצבאי יגיל לוי במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ". הוא כתב כי כשנתקל כוכבי בביקורת של האדריכל אייל ויצמן נגד תורת הגיאומטריה ההפוכה, הוא איים לתבוע אותו על הוצאת דיבה. זו דוגמה לתפיסת עולם כוחנית, שאינה מבינה את חשיבות השיח הביקורתי, ותמוהה במיוחד כשהיא באה ממי שמתיימר להיות "גנרל חושב".
אבל אפשר להניח שכוכבי, שהתקדם לתפקידים בכירים של ראש אמ"ן ומפקד פיקוד צפון, שבהם הפגין יצירתיות אך גם אחריות, השתנה מאז, התפתח ושכלל את תובנותיו. אפשר להכיל על הרמטכ"ל החדש כפל קלישאות - "מה שרואים משם לא רואים מכאן" ו"כשהם נכנסים ללשכה בקומה ה־14 הם עושים זאת בחרדת קודש". אגב, זה הביטוי שבו השתמש כוכבי עצמו בנאומו השבוע בטקס חילופי הרמטכ"לים.