מערכת בחירות 2019 מבוססת על שלושה עקרונות: התקפה, התקפה, התקפה. בגדול, אלה ידברו על שחיתות ואלה על נאמנות. מתקפת הימין־מרכז תתרכז בשחיתות של ממשלת נתניהו על רקע כתבי האישום נגדו, ומתקפת הימין על מיקום הנהגות השמאל על הסרגל הפטריוטי. נושאי המשנה של הימין־מרכז יהיו סלט של יוקר המחיה ונגזרותיו בחינוך, בבריאות, נרפות הממשלה מול חמאס, היחסים עם ארה"ב, הפאשיזציה, ההדתה - כולם נושאי בחירות לא ממש מעניינים, גם אם הם יעמדו במרכז ההתקפה של הימין־מרכז בהובלת בני גנץ ויאיר לפיד.
המשחק האמיתי יהיה ביטחון, או בהגדרתו הימנית, נאמנות זה ביטחון. הימין ינהל מתקפה פראית של פטריוטיזם בפיתה על כל מי שאינו מתיישר ימינה מג'ינגיס חאן, וכמובן הערבים נוהרים והשמאלנים בוגדים. בקושי נפתחה עונת הציד וכבר סומן הטרף הראשון: בני גנץ. אשתו רחמנא ליצלן מרחמת על פלסטינים (שמאלנית!), וגנץ בכבודו ובעצמו נגד הדרת הדרוזים בחוק הלאום (בוגד!).
בצד הזכות יציג הימין הצלחות ביטחוניות מול חיזבאללה ואיראן (חמאס? זו הנרפות של גנץ), ובמישור המדיני־ביטחוני העולם איתנו בגרסת נתניהו, טראמפ, כל פאשיסט אירופי מצוי ונסיך מפרצי מזדמן. ואם יש בישראל בעיות, יטען הימין, זה רק בגלל שליטת האליטות בתקשורת, וזו מנהלת קמפיין של פייק ניוז נגד נתניהו וממשלתו. בשאלה מה עשינו ומה בנינו אין לימין שום דבר סקסי לצורכי בחירות פרט לתרועת הצ'ו צ'ו טריין של ישראל כץ, שגם היא נבלעת בהסתערות על הקרונות בשעות השיא ברכבת.
בנושא אחד לא יעסקו הן הימין הממשלתי של נתניהו ושות' והן הימין־מרכז שמתיימרים לבנות את הקואליציה הבאה, וזהו הנושא העיקרי, הציר שעליו נעה מדיניות ממשלת ישראל ב־50 השנים האחרונות: "הבעיה הפלסטינית", שהיא גם, ואולי בעיקר, הבעיה הישראלית.
נתניהו, לפיד וגבאי. אף אחד לא מדבר על הפלסטינים. צילומים: פלאש 90
***
העניין הזה נראה מצד אחד תמוה עד מדהים: מאות פוליטיקאים ופוליטיקאיות, בקבע ולרגע, מקשקשים את עצמם מול כל מיקרופון ומצלמה, ואף אחד לא מניח את המנה העיקרית על השולחן: מו"מ על גבולות הקבע.
אגף ימין, שאחראי כממשלה לפתור את הבעיה, מתעלם ממנה מתוך הנחה שאין כאן שום בעיה. הרי כולם, ובייחוד לפיד, אימצו את עקרונות הימין: מדובר באויב ויש לחנוק אותם ברכות, ואם זה לא הולך אז להגביר את הלחץ. נערה עם מספריים? להרוג. הרמטכ"ל גדי איזנקוט מתנגד? שמאלן. הטריק של ממשלות הימין הוא לדחוק את הפלסטינים לפינה, ובאלימות, וכשהם מתגוננים, באלימות, להתנפל עליהם באלימות פלוס. התוצאות הן שמצד אחד הציבור, פרט לנפגעים משני הצדדים, בטוח בניצחוננו, ומצד שני, כפי שהגדיר זאת הרמטכ"ל הפורש, תחושת הביטחון נפגעה.
איזנקוט הוא לא פוליטיקאי. הוא לא מבין שתחושת ביטחון בתקופת בחירות חשובה יותר מביטחון אמיתי. ההצלחה הגדולה ביותר של ממשלות הימין לדורותיהן היא השימוש באלימות הנגד, בטרור הפלסטיני, כדי לבנות את הפחד של הציבור היהודי מפני הדמון. כאילו מדובר באויב קיומי שקם עלינו לכלותנו יום־יום שעה־שעה, מה שמחייב הוצאות המוניות של רישיונות להרוג. אז מי יכול לקום, ועוד במערכת בחירות, ולדבר ברצינות על הבעיה הפלסטינית?
גם היריבים מצד "ימין־מרכז" (הם עומדים על ההגדרה הזו), גנץ, לפיד, גבאי ולבני, מתעלמים מהבעיה הפלסטינית (שתי מדינות וביטחון כמובן, או היפרדות וביטחון כמובן - הן לא בגדר תשובות רציניות). למה? גם הם פוחדים. לא מהפלסטינים, אלא מהציבור שמאמין שהפלסטינים הם איום. אם לא קיומי אזי כזה שנוגע אישית בכל יהודי שנקלע בזמן הלא נכון למקום הלא נכון. אני לא יודע איך מנצחים במלחמה, כולל מלחמת בחירות, בעזרת פחדנות.
הנחת העבודה של הימין־מרכז היא בתחבולות תעשה לך מלחמה. אלא שברגע שבו האויב שלך, שהוא קהל המטרה של המצביעים שלך, מזהה שאתה עובד עליו בעיניים, הלך עליך. בהחלט ייתכן שהציבור המבוהל יעדיף את המקור ואת התוכי שפורט בעקביות על הפחדים המוכרים לו, זה שמציע את הפתרונות הכוחניים והגסים ביותר, זה שהוא סבור שבזכותו הוא מברך יום־יום "שהחיינו", על פני הימין־מרכז העמום והמתחכם.
מצד שני, ואלו הן נפלאות הפוליטיקה של היצרים, מי שעוזר לימין־מרכז לנצח זה דווקא נתניהו. זו לא טעות או להטוט מחשבתי אלא ניתוח של ציבור מבוהל: ברגע שבו חזית של רמטכ"לים וגנרלים בכירים מציעה את סחורת הביטחון שלה, לא בטוח שהשלישייה הייצוגית של הימין - ביבי, בנט וגלנט - תהיה התשובה המועדפת של ציבור מפוחד ומאוים. מבחינה זו ההתפארויות של נתניהו והצהרות היד החזקה שלו עשויות להיות הבומרנג שישחק לידי גנץ וחבורת גנרלים בהתהוות, שלכולם עבר ביטחוני עשיר בדיכוי האלימות הפלסטינית. אפילו כאשר האיום האיראני יתחיל לצבור תאוצה בימים הקרובים, לא ברור, ברמת התמיכה בקלפי, עד כמה נתניהו הוא שר מלחמה חמוץ מדם בעברו ("סבנה" זה טוב כתעלול) או שר חוץ שמקושש אהדה אמריקאית.
***
האיש שהתנדב להיות מלבה היצרים מספר אחת בקרב על חזית הביטחון בבחירות מול גנץ, יעלון והגנרלים, הוא הגנרל יואב גלנט. תחסכו מעצמכם חיטוט מה דעתו על הבעיה הפלסטינית או כל דבר ערבי שזז מבעד לכוונת. החזית הבוערת היא אוגדת הגנרלים בהתהוות, ולדעתו גנץ היה אמור "להביא הישג אחר מול חמאס בצוק איתן". במקום זאת, טוען גלנט, "גנץ השיג תיקו מול קבוצה בליגה ב' שקוראים לה חמאס". הוא גם יודע מדוע גנץ שותק: “אני חושב שהוא יודע למה הוא שותק. כשאין לך מה להגיד אתה לא מדבר. התמונה ברורה ואני יודע למה הוא שותק, וגם אלפי קצינים ששירתו תחת פיקודו יודעים למה הוא שותק". יעלון, מבחינת גלנט, "חבר לשמאל כדי להפיל את הליכוד ואת ראש הממשלה והפנה עורף לחברי הליכוד בגלל שהודח... אצל יעלון זה אישי".
מבחינת גלנט, מי שטרפד את מינויו כרמטכ"ל (שיקול הזוי של ברק) היו היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה דאז. אותם שומרי סף שקושרים היום נגד נתניהו קשרו בעבר נגדו, אבל הוא, גלנט, הבליג והחליט "ללכת קדימה", כך שיש למה לצפות אם וכאשר ייכנס גבי אשכנזי לזירה. "אלפי קצינים" יקבלו צו שמונה כדי להתייצב בביתו של גלנט כדי להביע את מחאתם נגד תפקודו של גבי אשכנזי. על פי תצלומי האוויר, לא תהיה שם בעיה של מקום.
