ביטוח מקיף
“אתה יודע שאתה אפס בדחיית סיפוקים, וזה, איך אגדיר את זה בעדינות, יותר מדי ילדותי?", שאלה/קבעה הפסיכיאטרית מטעם החברה # מה אגיד לכם, כשהיא צודקת, היא צודקת
כן, ינואר תמיד מגיע. ואם אתה מחזיק פוליסת ביטוח של אובדן כושר עבודה, אלה מהחברה המבטחת שולחים אותך לימבה שרלטנים עם סטטוסקופ שיחתמו שאתה בריא, כדי שחס וחלילה לא ישלמו לך - גם אם באמת מגיע לך. המבטחת שלי כיום זו אחותה המצורעת של אותה חברה שלא רצתה לשלם לי על אובדן כושר לפני שבע שנים - ומאז אנחנו קצת מתדיינים בבתי משפט.
אוקצור, במסכת הרמאות וההונאה, אחרי שכבר שבעה רופאים חתמו לי שאני רשאי להיאלץ לשלם כל חודש את החוואה לחברה (שכמובן לא תסרב לשלם מתישהו), נשארה לי רק האוכלת ראשים, הפסיכיאטרית של הפוליסה, וזהו, נתראה בינואר 2020.
# # #
הגעתי להדר יוסף. אני תמיד חושד בשרלטנים שעובדים מקליניקה בבית. יענו חלטורה מהתחלה, אבל זה מה יש. אני לא בוחר אותם, בוחרים בשבילי, אני רק משלם.
“שלום רון", היא הקדימה ברכה, “שמחה לראות שאתה בטוב. אני כבר מתפנה אליך. משהו קר לשתות? משהו חם? ספל אספרסו אולי?"
כן, למה לא דוקטור? את האספרסו הכי יקר ששתיתי השנה, אז נלך על זה, תודה.
מסרתי לה את הטופס עם כל הבדיקות של כל הרמאים שמאומנים מטעם החברה, שהיא הרי מקבץ של רמאים.
“יפה, אני רואה שאתה שומר על עצמך. הפסקת לעשן? רגע, סליחה, אני רואה שאתה מעשן חפיסה ביום. אז הפחתת? תן לי לפרגן לך".
תודה, באמת תודה. ביום שבו אני ישן 15 שעות, אני לא עובר חפיסה, בהן צדקי. את חותמת לי, אפשר לפזר את האסיפה? “לאן אתה כבר ממהר? בוא ספר לי מה עובר עליך".
וואו, אנחנו חברים עכשיו? איזה כיף. טוב, זה יהיה ארוך האירוע. שתיתי את האספרסו הקצר, כבר עשיתי את התנועה לכיס לשלוף סיגריה, אבל עצרתי כי נזכרתי איפה אני. אז מה עובר עלי, את שואלת? ובכן אני בהתקפי זעם, אבל נשלטים. אני חולם על מייקל דגלאס בסרט falling down. את איתי? כי להתעורר ואז לקרוא את הכותרות שיוצרים דיירי אגם הדרעק, עושה לי רע. אבל זה נשלט.
“מי זה דיירי אגם הדרעק?", שאלה הדוקטור.
הכנסת שלך, עם ערימת הכלומה ומאומה, אסופת האגו בלי דם בגוף ובלי בושה בפרצוף, שלא מפסיקה לשקר לציבור. זה אגם הדרעק, דוקטור. אפשר להתקדם?
“בוודאי. אני שומעת כל מילה".
הבנתי, אולי כדאי שתקליטי, שלא תעצרי לי את הזרימה? לא יותר עדיף? למה את מחייכת?
פתאום שמתי לב שאין לה חריצים במצח כשהיא מחייכת. מעניין איזה פלסטיקאי שיפץ אותה. בצוואר קשה לרמות, אפילו אותי, אבל היא לבשה סוודר גולף שהסתיר. נו, מה? אני משלם, והיא משתפצת, סחתיקה. אחרי הכל היא אישה נאה, אפילו מאוד. ואם היא מנפחת את השפתיים, כי כרגע היא קורצע־ליפעלך (שפתיים של קרצייה) אז היא באמת מילף־של הביוקר.
# # #
ממשיכים.
קחי לדוגמה את יואב גלנט. כשאני רואה ושומע אותו, אני תמה איך במהלך שירותו הצבאי אף פקוד שלו לא רצה לירות בו. האיש נולד בוגדני, לדעתי כמובן. תקשיבי, אני חושב שהבנאדם סמרטוט, השתלט על קרקע ציבורית, נפסל לרמטכ"לות בידי היועמ"ש, ועכשיו הוא יורה ביישור מקורב בגב של גנץ, בוגי ושאר מפקדיו. את מבינה איזה אסון קולוסאלי היה יכול להתרחש כאן, אם בטעות היה ממונה לרמטכ"ל?
“אתה מצפה ממני לתגובה? אני באמת שואלת", אמרה הדוקטור.
לא, ממש לא. אל תיפגעי, אבל ממש לא מעניינת אותי תגובתך. זה מה אני חושב, וצריך להתקדם, כי עוד מעט ייגמר לנו הזמן, ועוד לא חתמת על החוות דעת של החלאות שמעסיקות אותך.
היא חייכה. “אתה יודע רון, מישהו צריך לעשות את העבודה הזו. אם לא אני, אז אחר או אחרת", סיכמה הדוקטור לאכילת ראש.
האמת ששמעתי בעבר את המשפט הזה מאדולף אייכמן, לשאלות של התובע גדעון האוזנר ז"ל. חבל שהוא גמר על חוט. אפשר, ואולי אף צריך היה, להשרות אותו קצת בחומצה מלחית לפני שכרכו את החוט על צווארו. את יודעת, הכל יחסי בענישה, ואני באותם ימים הייתי רק עולל, אז לא שאלו אותי.
“אז עכשיו אתה משווה אותי למשטר הנאצי?", היא שאלה, כבר בלי חיוך.
לא, אל תקחי הכל אישי, זה ככה עף לי בראש, יענו אסוציאציה.
“אוקי. היינו בהתקפי זעם. מה עוד מרגיז אותך?"
דוקטור, בשביל זה אנחנו צריכים את כל השבוע, ולך ולי אין זמן לזה. המילה “התקפי" קצת מדאיגה אותי כשאת מבטאת אותה. אבל אתן לך רשימה חלקית: גזל של המפלגות החרדיות, כאילו בלוחות הברית נכתב: לעשוק, רק לעשוק; אטימות של המנגנונים. קחי למשל את המתנה של 150 מיליון שקל במשרד האוצר, שהלבלרים שם נתנו לרשות המסים כדי לרכוש ציוד שהם לא צריכים. 150 מיליון, דוקטור! למה לא נתנו את זה לסל התרופות? תגידי לי את. את הרי רופאה, איפה כל הגילדה שלכם שלא הקימה קול צעקה?! איפה אתם? אתם הרי חלק משיטת הרמייה! אפשר היה להציל כמה נפשות, או לפחות לשפר את איכות חייהן! איפה הגילדה שלכם, קיבינימט? שנמשיך דוקטור?
“כן, בוודאי. אני באמת מסתקרנת".
תקשיבי, את ואני משלמים מסים. אני, לכל הפחות, לא יכול לגנוב ולעבוד במזומן, אף שאני מאוד רוצה. לא מתאפשר לי, כי אני עובד עם חברות מסודרות שלא משלמות חוואה, ובניגוד לראש הממשלה שלך, אף אחד לא קונה לי מתנות, אפילו לא אשתי שתחיה, אם את לא מגדירה שוקולד תות כמתנה. אבל במסים שלנו, עושים שימוש פסול. קחי למשל את תקציב הביטחון. לא הרבה 70, 80, 90 מיליארד, תלוי את מי שואלים ומתי. לתקציב של הביטחון יש הרבה הוצאות, אחת מהן זה גללי־צה"ל. כן, אל תעשי לי פרצוף, זו תחנת השידור של הצבא.
“סליחה רון, באמת, אל תגזים", התערבה לי הדוקטור בשטף. “הבת שלי היא חיילת בגל"צ. אנחנו, בעלי ואני, מחזיקים אותה עם רכב, מוניות, הוצאות שוטפות. על מה אתה מדבר בדיוק? במקרה אני מעורבת ויודעת מה קורה שם".
את מרגיזה אותי דוקטור, כי את לא יודעת כלום. אם משרד הביטחון חייב לממן הגנה משפטית לתא הכוניפות - אל תקחי את זה אישית, זו לא הבת שלך אלא אזרחיות עובדות צה"ל שמבצעות עבירות פליליות - זה בשבילי שימוש פסול בכסף ציבורי. אם דרג משפטי ביחידה צבאית מאפשר לכתבלבת פלילים להשתמש בחומר חסוי שנמצא בשלושה מכשירים סלולריים - כך לפחות טוענים פרקליטיו של אפי נוה (שבאמת, בואי נסכם שהוא טינופת) - אז זו קודם כל עבירה פלילית, ולא מעניין אותי הסכם החיסיון שנחתם עם הפרקליטות. הבנת אותי? כי אני בהאזנות סתר ובשימוש בהן מתמצא הרבה יותר ממך, והרבה זמן לפני שהחלטתם את ובעלך אם לעשות את הילדה שלך או ללכת לסרט במקום. סגור? אפשר להמשיך?
“בוודאי. ההערה שלי על בתי הייתה הערת אגב. אל תפריע לעצמך", היא אמרה תוך כדי שרבוט על בלוק הכתיבה.
סבבה. בואי נסכם שכיום מכשירים סלולריים מכילים את רוב עולמו של האדם, בטח אם הוא פינגווין ויש לו לקוחות שהם קצפת אמיתית בחיובים. ופתאום כל ההתכתבויות שלו איתם - וכמובן גם כל תעשיית הזיונים תמורת מינויים לכאורה - נמצאת בידיים של הדס שטייף ומי יודע עוד כמה מאות מתחזים לעיתונאים. הבנת? גם אם לא, אני ממשיך. מידע זה כוח, ואפשר להשתמש במידע הקסום גם בעוד המון שנים, ואף לסחור בו. מה זה זה? ככה עובדת יחידה צבאית שאת ואני מממנים אותה?
# # #
הלאה. הגב' שטייף, החוקרת הדגולה, כבר הורשעה בבית המשפט בהאזנת סתר ב־2001 ונגזרו עליה 100 שעות עבודות שירות, ואף על פי כן משרד הביטחון ממשיך להעסיק אותה, על חשבוננו. עכשיו תקשיבי טוף טוף דוקטור, גל"צ נתבעה בידי אפי נוה על 5 מיליון שקל, נזק שנגרם לו בעקבות שימוש במידע שהיה בסלולריים שלו. מי ישלם, אם וכאשר, את סכום הפיצוי? ציבור משלמי המסים! את מבינה מה קורה כאן? הרי אצל מעסיק פרטי, שאינו גללי־צה"ל, זה לא היה קורה. את יודעת מה קורה לחברה פרטית שנתבעת בשתי תביעות שונות על 5.8 מיליון שקל (כולל התביעה שהגיש תנ"צ גיא ניר נגד שטייף)? המנהלים הולכים על הקירות! אין חיה כזו!
לכן, עובדים בטיפשורת, כמו הסירחון שאני, לא משתמשים במידע שנלקח מרכוש אישי. לי למשל נורא בא לגנוב את המחשב האישי שלך או של הדס שטייף. אני משוכנע שאמצא שם רשימות חיסול, על תחנות מתחרות כמו 103FM. סתם בא לי, אבל אני יודע שזה לא חוקי, אז רק בא לי. תגידי, אפשר כוס מים קרים גדולה? התייבש לי הפה מהדיבור איתך. יאללה, נסכם וניפרד? נהיה לי חם בראש.
“לאן אתה שוב ממהר? מעניין לי, ואני חושבת על תרופה שתעשה לך ממש טוב. אתה חייב להירגע, אתה גם מבין את זה, נכון?", היא התחילה עם הפרוגנוזה, שהתחילה לעצבן אותי.
תקשיבי דוקטור, הכי מתאים קצת גראס רפואי. לא הרבה, את יודעת מה, ארבע צ'ופיטות ביום. הבנת? גם חסרה לי מאוד התנועה הזו של המשחק עם הנענע בכוס של העראק. את יודעת עם האצבע. אממה, יש לנו בעיה קלה: כיפוש היא סרבנית חומרים משפרי תחושה. אפילו כשנתנו לי את הטארגין לכאבים בירך אחרי הניתוח, היא זרקה את החפיסה, אחרי שהרכיבה משקפיים בלי ידיות, וקראה שהכדור הנפלא מכיל 60% מורפיום. את מבינה עם מי אני חי? מבחינתה שאסבול כאבים, אבל מורפיום? ראחת פלשתין. אז עכשיו אני "סאדה", אבל עם געגועים. אם כבר דיברת על איזה כדור קסום, יש לך משהו שמסדר לרחף קצת? את יודעת, להרגיש בראש את הדקירות הנעימות החמות האלה? מה את מחייכת? תגידי, את מקשיבה לי או מסתלבטת עלי?
“תראה, אני מכירה את כולכם. אתם לא מפסיקים אף פעם לחפש את הסוטול. איני מכירה את אשתך, אבל אני יודעת שבאינסטינקט שלה היא מבינה שאתה סוג של אנרכיסט, שכל הזמן מחפש לחזור למה שהיה. ושנינו יודעים שמה שהיה כבר לא יהיה. אז בוא נהיה רציניים לזמן קצר, לפני שנתחיל לדבר על מרשמים. אוקיי? אתה סובל מהתקפי חרדה?"
בטח דוקטור. רק אתמול חרדתי מה יקרה אם לקטארים יימאס לשלם חוואה לחמאס, והם יתחילו לדפוק כאן 400 רקטות ביום. יש לי ילד קטן בבית, וגם אחותו הגדולה לא מסתדרת טוב עם רקטות. היית מאמינה שצבאנו המהולל ואסופת הליידי־בויז שקוראים לעצמם קיבינימט ביטחוני־מדיני משלמים לאויב כדי שלא יירו עלינו בתקופת בחירות? איך את חיה עם המצב הזה?
“אני משתדלת לא להתעדכן יותר מדי, ולעסוק בשגרה. אולי תנסה גם אתה?"
הבנתי. עברנו לשלב העצות הטיפשיות. סחתיקה דוקטור, תני לי משהו יותר שימושי. חובה להתעדכן, כי אסור לסמוך על הטיפוסים האלה שמוכנים לעשות ממך אבק רק כדי להישאר בשלטון. הרעיון שלך נדחה ברוב קולות. טוב, אני רעב קצת וחייב ללכת, איך מתקדמים? את שולחת להם? את נותנת לי אישור? מה קורה?
“אתה יודע שאתה אפס בדחיית סיפוקים, וזה, איך אגדיר את זה בעדינות, יותר מדי ילדותי? אתה רוצה לעשן, אתה צמא, אתה רעב, אין לך שליטה עצמית בסיסית".
כל הכבוד. אבחנת אותי יופי. אנחנו כאן ביקום רק לסיבוב אחד ועוד לא נולד המניאק שיודע לעצור את השעון. אז צריך להספיק כמה שיותר. הבנת?
“כן, הבנתי הכל. טוב, אנחנו קרובים לסיום. אני אשלח את הדוח לחברת הביטוח. אתה יכול להשאיר לי את כל הבדיקות? אתה רוצה שאצלם לך, שיהיו לך עותקים?"
לא תודה. תבלי עם הניירות. שיהיה לך יום קסום.
“גם לך. אגב, ללא שום קשר, אני ממליצה לך על טיפול, אתה עמוס בחסמים. אשמח גם לפגוש את אשתך".
חחחחחחח... אין עליכם. את רואה אותי, את רואה חופשה במלדיביים, הא? נגמר הקטיף, דוקטור! אין מצב שאני אשלם בשביל פארש. כיפוש היא סיפור אחר, היא דלוקה על השטויות שלכם. נסי אותה, אני פאס־בליינד. ‘תראות, אם כי אני מקווה שלא.
# # #
יצאתי לאוויר הקר. הדלקתי סיגריה והייתי מבסוט מעצמי שסיימתי את הסבב. התקשרתי לפינגווין המאוס שמטפל לי בתביעה נגד חברת הביטוח. מזכירתו אמרה לי שהוא בפגישה.
אין בעיה, תגידי לו שאני בדרך אליו.
כעבור שתי דקות הוא חזר אלי.
מה קורה, טינף? מה עשית בשבילי היום?
“בדיוק היום חשבתי להתקשר אליך. הם מציעים פשרה, אתה מעוניין?"
ממש לא. רק את מה שמגיע לי, לא לירה סורית דפוקה יותר.
“אתה בנאדם קשה, קוף. אני לא יודע מה לעשות איתך", אמר הפינגווין.
פשרות זה לחלשים, טינף. להתפשר רציתי לפני שבע שנים, היום אני חזק. תתחיל לעבוד, נבלה.