"נ’, על הספקטרום האוטיסטי, יצא מביתו בגבעה הצרפתית לסיבוב עם הכלבה ונעלם. בהמשך הכלבה נמצאה לבד, ליד תחנת הרכבת הקלה. כעת מחפשים אותו בעזרת המשטרה ומתנדבים. אם מישהו ראה אותו, בבקשה הודיעו למשטרה". משפטים ספורים בפוסט שפורסם בפייסבוק בשעות ערב ירושלמי קר במיוחד. זה כל מה שנדרש כדי להציף בכל הפחדים כולם: בפחדים הקמאיים של כל הורה, בפחדים המלווים את הסכסוך היהודי־ערבי משחר ימיו ובחרדה מפני הבלתי ידוע.
 
פעם חברה טובה מהמרכז שאלה אותי אם אני יודעת מדוע היא מעדיפה להימנע מביקורים בירושלים. היה משהו מאוד הגיוני בהסבר שלה: “לא משנה לאן אני אסע, יש סיכוי טוב שאם אקח את הפנייה הלא נכונה, אתקע באיזה כפר ערבי. זה לא כמו אצלנו, במרכז, שאם את לוקחת פנייה לא נכונה את מגיעה מקסימום לגבעתיים". זה לא שאני לא מבינה. בחיי שכן. גם לי קרה לא פעם שמצאתי את עצמי במקומות שאליהם לא כיוונתי, ובתקופות שבה העוינות גוברת אפשר לתאר את התחושות בשתי מילים: “אמא’לה, מפחיד". 
 
לא תמיד זה כך. למעשה, רוב הזמן זה לא כך. בגדול, יש שתי שכבות: פוליטיקאים ובני אדם. בזמן שפוליטיקאים עסוקים בחרחור ריבים לדורות, רוב בני האדם רוצים פשוט לסיים את הקדנציה שלהם בעולם הזה בנחת. 
 

זמן קצר אחרי שנודע על היעלמו של הקטנצ’יק המתוק הזה, עם ראש התלתלים והשפתיים הבשרניות, השיטור הקהילתי נכנס מיד לתמונה והתחילו להתגבש קבוצות מתנדבים מהשכונה ומהכפרים הסמוכים. 
 
המשטרה פיזרה כוחות בשטח, כולל מסוק שעלה לאוויר. פתאום השכונה הזו בצפון ירושלים - שהיא מיקרוקוסמוס לחלקי ארץ רבים מהמדינה שלנו - נהייתה “שטח". צוותי מתנדבים ספונטניים סרקו את כל האזור שעות רבות בקור מקפיא עצמות, והחשש רק עלה וגבר. דמיינו ילד קטן, עירום למחצה, מסתובב אבוד כשבחוץ 6 מעלות והכלבה האהובה שלו נעלמה. 
 
זה בדיוק מה שדמיינו כל מי שנרתמו בלי לשאול שאלות מיותרות: יהודים וערבים, חרדים, מסורתיים וחילונים, לצד עשרות רבות של תושבי שכונות וכפרים כמו עיסאוויה, מחנה הפליטים שועפאט, ענאתא ועין עקב. הם הצטרפו ברגל או עם מכוניות וסרקו את הוואדיות עם סוסים במקומות שקשה להגיע אליהם. מי שמכיר את הטופוגרפיה של השטח, יכול להבין טוב יותר על מה מדובר. 
 
קבוצת הוואטסאפ השכונתית צירפה לשירותיה עוד ועוד מתנדבים. החברים האהובים שלי בתקשורת, אלו שרבים נהנים להשמיץ ולטנף בכל הזדמנות, התגייסו בלי היסוס. ברגע שיהיה אישור מהמשטרה, הבטיחו, יפרסמו ידיעה, כולל במהדורת החדשות המרכזית. שניות ספורות לפני השידור, הילד החמוד נמצא בשכונה אחרת לגמרי. אנחת רווחה גדולה הדהדה. השעות האלה, מורטות העצבים, הזכירו לי שברגעי האמת הדברים הפשוטים גוברים על מחלוקות, חרדות וכעסים.
 
"כבר במקרים קודמים היו שיתופי פעולה טובים מאוד בין כל תושבי האזור", מזכירה לי ע’, תושבת הגבעה הצרפתית ומי שהקימה בעצמה חמ"ל מאולתר באותו ערב. “היה לנו מאבק משותף ממושך וקשה נגד עיריית ירושלים כשניר ברקת היה ראש העירייה, למניעת הקמת מטמנת פסולת בניין בנחל אוג על פני מאות דונמים, והייתה יכולה לגרום להפרה חמורה ובלתי נתפסת של מאזן בריאותי ואקולוגי לכל הסביבה. שיתוף הפעולה היה אינטנסיבי, מכבד ואכפתי". ההצלחה עד כה בהתאם, ונוצרו קשרים ישירים וחמים בין האנשים, כמו ביקורים הדדים.
***
אז למה בעצם הטור הזה? כי אנחנו מוצפים כל הזמן בדיווחים קשים מכל הכיוונים, כי מה שמקיף אותנו גורם לעתים מזומנות למועקה גדולה ולשאלה מה קורה לנו במדינה הזאת, כי התחושה שאיבדנו משהו בדרך הולכת ומתחזקת בקרב אנשים רבים מכל צבעי הקשת, ובעיקר כי שכחנו שיש גם טוב בארץ המיוסרת הזאת. יש טוב שנותן תקווה לנו ולילדים שלנו.
 
כמה מילים. זה כל מה שנדרש כדי להעלות ולהציף אותך באמונה שאפשר גם אחרת. הידיעה שילד אחד קטן יכול לשנות עולם שלם, או לפחות להתחיל שינוי.