ימי הבולשיט

ביום שישי שעבר בשש בבוקר פשט כוח משימה גדול של ה–FBI על ביתו הפרטי של הבולשיטר רוג'ר סטון בפורט לודרדייל, פלורידה. סוכני הבולשת היו חמושים בנשק אוטומטי ארוך קנה. הם דפקו על הדלת בנקישות עזות. העירו את סטון ובני ביתו. לקחו אותו למעצר ונטלו את מסמכיו ומחשביו בקופסאות קרטון. במקביל פשט כוח נוסף על דירה בניו יורק שסטון היה שותף בה בעבר, והחרימו את כל מה שנראה להם רלוונטי. אינני רוברט מולר ולא חוקר מיוחד, ואינני מכיר את שיקוליו הלוגיסטיים חוץ מהחשש הסביר שסטון ישמיד מסמכים ועדויות אילו היה לו זמן. מצד שני, סטון חיכה שנתיים לפשיטה הזאת, ואם היה לו מה להשמיד ולגרוס, מן הסתם כבר עשה זאת.

כמה שעות לאחר מכן, על רקע צעקות קצובות של "Lock him up" מהקהל שהמתין לו על מדרגות בית המשפט, הבזיק סטון את אות הניצחון בסגנון ריצ'רד ניקסון שקעקוע של דיוקנו צרוב על גבו, ובחזות מרושלת לא אופיינית ובשיער לבן נטול ג'ל עד שנראה חשוד בסוג של סכך והשתלת פקעות, השמיע גרסה של "אני מאשים" (אמיל זולא).

חוץ ממייקל כהן ואולי יותר, סטון הוא האיש הקרוב ביותר לדונלד טראמפ שמולר השליך עליו את הפלצור החשמלי שלו והגיש נגדו כתב אישום. רוג'ר סטון, שההיסטוריה הנכלולית שלו נוסעת עד לפאתי ווטרגייט, שבה היה ניצב שולי, הוא הנציג המובהק של עידן הבולשיט (Bullshit) בתרבות האמריקאית, שטראמפ מחוללו הגדול אך לא בעל זכויות היוצרים. עם המצמוץ טורד המנוחה של עיניו, ושפתיו החושפות לעתים קלידי שנהב מהניילון, הדף סטון את כל ההאשמות נגדו. הוא לא תיאם, לא קישר, לא קיבל הוראות ישירות מטראמפ, לא ניווט את ההדלפות הנוחות של וויקיליקס וכיוצא באלה. הפשיטה המוקדמת החרידה את אשתו החירשת, זרעה אימה בכלביו והייתה מיותרת לחלוטין. אילו נדרש, היה שמח להתייצב בכל מועד שהיה נקבע לו בתחנת המשטרה הסמוכה ולהסגיר את עצמו.

המונח היפה בעברית לבולשיט הוא צואה, או חרא בלשון עממית. ביום שישי שעבר הוטחו בנו כמויות בלתי נסבלות של צואה. כפי שקורה כאן בשנים האחרונות בכלל, וביתר שאת מאז ירד טראמפ במדרגות טראמפ טאואר והכריז על מועמדותו. אם תרצו, ביום שישי שעבר, פגעה הצואה במאוורר. אינני יודע אם הדברים קשורים, אבל באותו יום בחר טראמפ לצאת מלשכתו ולהכריז - לקול מחיאות הכפיים של עבדיו הנרצעים בממשל - על הפסקה זמנית לשלושה שבועות של השבתת הממשל, שהחלה לנגוס ביסים גדולים גם בבייס שלו. העילה המיידית, כנראה, הייתה התחושה שההשבתה הגיעה למסה קריטית, וכי תאונה אווירית רבת אבידות או פעולת טרור גדולה, תמוטט את שארית אחיזתו של טראמפ בנשיאות.

אחרי 35 ימים של השבתה אומללה, שהייתה התרסה נשיאותית וסוג של פלגנות כיתתית נגד האופן המוצלח שבו הטילה ננסי פלוסי הדמוקרטית את מרותה על בית הנבחרים, קרסה התנגדותו של טראמפ כמו בניין קלפים רעוע. הוא לא קיבל כלום. אף אחד לא מימן את החומה הצינית על הגבול. טראמפ התקפל דקה לפני שהבולשיט פגע במאוורר. עיקרי כניעתו, כפי שמסר אותם כשהוא פוזל לטלפרומפטר, היו כה סהרוריים, נטולי הקשר, מומצאים, שקריים ומעוררי פחד בשל התחושה השקרית שהמוני מהגרים בלתי חוקיים מסתערים אותו רגע ממש על הגבול כשהם מנופפים במאצ'טות גדולות ואונסים את כל הנקרה בדרכם כולל חיות מחמד ומשק - עד שהיה נדמה לי שאפילו טראמפ מסמיק. אבל זה היה הבולשיט הרגיל שלו. להבדיל מאחרים, טראמפ אינו משקר. הוא מבלשט. לכן הוא נקרא Bullshitter–In–Chief, הבולשיטר העליון.

***

הארי פרנקפורט, פילוסוף אמריקאי מפרינסטון, הניח את היסודות להבנת הבולשיט באמריקה ובכלל, בהרצאה שנשא ממאמר שכתב ב–1986, "On Bullshit" שמה. זה היה בשיא עידן רייגן, מבכירי הבולשיטרים הנשיאותיים, אבל פרנקפורט הרחיב את היריעה ותיאר את האופן הנלוז והנחות שבו הציפה הצואה את כל תחומי החיים. תרומתו העיקרית הייתה בנטילת המונח הלא תקני Bullshit והעתקתו למרכז החשיבה הפילוסופית, וההבחנה המרתקת שערך בין שקרן לבולשיטר.

ב–2005 הוציא פרנקפורט את ההרצאה הקצרה כספר, שכיכב 27 שבועות רצופים ברשימת רבי–המכר, שבחנויות ספרים נחשבות ניצב דרך קבע ליד הקופה והגיע למקום 7,000 ברבי–המכר של אמזון. פרנקפורט שב ועדכן את דעתו החשובה ב–2016, עם כניסתו של דונלד טראמפ למרוץ לנשיאות. לפי פרנקפורט, טראמפ היה רב–בולשיטר הרבה לפני שהחליט להיות נשיא. זה אולי מה שמצמרר כל כך באקסיומה הפילוסופית של פרנקפורט. אף אחד לא מציג את התיאוריה הקסומה יפה ממי שהגה אותה.

עבור רבים החיים באמריקה ובאזורי ההגמוניה התרבותיים והכלכליים שלה, המונח בולשיט כורך יפה את מה שאנו מרגישים כלפי הגורמים הבוחרים לטרלל את חיינו, כמו טראמפ. הוא לא לבד, אבל הוא הצ'יף. הוא שור יושב. ג'רונימו. האיש שמפזר גללים אחרי עדר הבופלו.

"המילה חרא כמובן", כתב פרנקפורט, "אינה מייצגת תכונות. צואה לא מעצבים ומסגננים אלא מפרישים או מטילים. יש לה צורה מסוימת וקווי מתאר, אבל אף אחד לא מעצב אותה. הפוליטיקה של ימינו עמוסה לעייפה במקרים של בולשיט כה שלוח רסן, עד שהיא יכולה לשרת את הפרדיגמות הקלאסיות והבלתי ניתנות להכחשה של הקונספט.

"ככל שהבולשיטר התורן ממשיך לפזר באדיקות ובחריצות בולשיט סביבותיו", כך פרנקפורט, "הוא מנסה לסובב בכחש את קהלו. בכישרון הבולשיט שהוא מביא למשימה שלו ולעבודתו, כמו במוצר הירוד של האומן העצל ביותר, קיים רפיון אינטלקטואלי שנאבק או מתעלם מהדרישות האלמנטריות של אסכולה רצינית ותובענית. כאשר אנחנו מאפיינים דיבור כאוויר חם, אנו מתכוונים שמה שיוצא מפיו של הדובר הוא זה; אדי כלום. דיבורו ריקני, ללא מהות או תוכן. שימושו בשפה, בשל כך, אינו תורם למטרה שאותה נועד לשרת. שום מידע נחוץ אינו מתווך למאזין, מכיוון שהדובר אינו עושה דבר חוץ מלמחזר את האוויר שהוא נושם. באופן שאינו מפתיע, קיים דמיון בין אויר חם להפרשות גוף, מה שהופך אוויר חם לשם נרדף הולם לבולשיט. צואה נטולה כל ערך תזונתי. צואה יכולה להיחשב כגווייה של תזונה, מה שנותר אחרי שכל האלמנטים החיוניים של מזון נטמעו בגוף".

הבעיה אינה מסתכמת בקלות הבלתי נסבלת שבה הפך טראמפ בולשיט לדרך חיים, הווי ומציאות עגומה באמריקה. הבעיה היא בעובדה שסביבתו הקרובה בלעה אמפולות של בולשיט והיא מדקלמת אותן עד זרא. וחמור מזאת, התקשורת הערנית ביותר נתפסה לא מוכנה, מפלבלת בעיניה, כושלת בלשונה, מגמגמת בכיסוי של נשיא נטול קשר למציאות, ורק לאחרונה היא מסתערת בחמת זעם על האיש שהוריד אותה לזנות בתקווה לתקן את דרכיה באמצעות השמדתו. מוכר, לא? באומדן זהיר, קיבל טראמפ כיסוי טלוויזיוני בחינם ומחופש לחדשות של תעלוליו הנואלים ביותר בהיקף כספי של 5.6 מיליארד דולר. הסיקור המסיבי החינמי הזה הוא שהעניק לו את המומנטום האלקטורלי.

אם שואלים את קרל ברנסטין, העיתונאי החכם יותר בצמד "וודסטין", אמריקה הושחתה על ידי "ניצחון הטמטום", שלא לבלבל עם "ניצחון הרצון", סרט התעמולה האפקטיבי בעד היטלר של לני ריפנשטאל. לפני כ–30 שנה כתב ברנסטין על האופי המתחדש של הכיסוי החדשותי באמריקה, ש"עוות ללא הכר בידי הסגידה לסלבריטיז. בצמצום חדשות לרכילות, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר של חדשות. על ידי הפניית עורף למצבה האמיתי של החברה והאופן שבו אנחנו - העיתונות, הפוליטיקאים והאוכלוסייה - זרמנו מרצון לביוב".

אין קול נוקב יותר מקרל ברנסטין כועס. הוא מצביע על 11 בפברואר 1990 כעל יום חדשות גדול שירד לטמיון. נלסון מנדלה שוחרר ממאסרו אחרי 27 שנים; קנצלר גרמניה הלמוט קול הודיע שקיבל ביטחונות ממיכאיל גורבצ'וב שלא יפגע בגרמניה אם זו תתאחד; למרות כל אלה התמקדה התקשורת האמריקאית בגירושים של טראמפ ואשתו איוונה וברומן שלו עם מרלה מייפלס. דיאן סוייר מחדשות ABC, היטיב ברנסטין לאבחן, נשלחה לדירה של טראמפ במנהטן כדי לתמוך בתרבות הטיפשות במקום לטוס לברלין או לדרום אפריקה. כבר אז, אגב, מסייט טראמפ את חיינו ומוריד אותם לרמתו.

"סביר שנרצה לשמור על מרחק ביטחון מבולשיט", אמר פרנקפורט, "אבל קל יותר להפנות גב לבולשיט המוטח בנו בחוסר סבלנות ובמשיכת כתף עצבנית ולא בתחושת ההתעללות הנפשית והחרון שבולשיט אמור היה לעורר בנו. הניסיון להבין מדוע הגישה שלנו לבולשיט מדודה ומתונה יותר מאשר לכעס שמעורר בנו שקר, חשוב ביותר... כדי להמציא שקר חייב השקרן לדעת את האמת. כדי להמציא שקר אפקטיבי, עליו לרקום את הבדיה שלו בסמיכות עניינים מסוימת לאמת. מי שנוטל על עצמו את שליחות הבולשיט נהנה מחופש תנועה רב. הפוקוס שלו פנורמי ולא נקודתי. הוא אינו מגביל את עצמו בהחדרת נתון שקרי במקום מסוים בדבריו ולכן אינו מוגבל על ידי האמיתות הגובלות בנתון השקרי. הוא מוכן, עד כמה שהמצב דורש, להמציא את ההקשר אשר בתוכו הוא מבלשט.

"החופש המוחלט אשר ממנו נהנה הבולשיטר רב בהרבה מהמגבלות המסוימות ששקרן חייב להתייחס אליהן. זה לא הופך את מלאכתו לקלה יותר, אבל היצירתיות שהוא נעזר בה אינה אנליטית והיא פחות מחושבת מהמציאות שבה מתפקד השקרן, שבמובן מסוים ידיו עקודות למגבלות השקר. בולשיט יותר רחב אופקים ועצמאי, עם יותר הזדמנויות נוחות לאלתור, צבע ודמיון נטול גבולות. בולשיט הוא יותר אמנות מאשר אומנות".

דוגמאות היסטוריות יש בשפע. היה צריך את טראמפ כדי לדרדר את הדברים לדרך חיים. "ניירות הפנטגון" שהדליף דניאל אלסברג גילו לאמריקה את הבדיה הגדולה שעמדה בבסיס מלחמת וייטנאם, שבה איבדו 58 אלף חיילים וצפון וייטנאם כ–1.1 מיליון איש. הממשל של ג'ורג' וו. בוש פלט 935 הצהרות שקריות בדבר נשק להשמדה המונית בידי עיראק והסיט את הכוונות מאל–קאעידה לסדאם חוסיין. גם כאן היה המחיר מטורף. לבולשיטרים היסטוריים כמו טראמפ, שהקים אימפריה רעועה ורמאית על בסיס גלגול חובות ושקרים, אין כלל קרבה מקרית לאמת. לכן זו טעות קשה לקרוא לו שקרן ולמנות את שקריו היומיים (חמישה) על בסיס קבוע. הוא אינו מכיר את האמת, מבין אותה ומשקר כדי להסיט את הזרם לאפיק מחשבתו. הוא אינו עמוק, חכם, משכיל, מנוסה או מעוניין דיו במה שמתרחש. הוא מזיז את שפתיו, ומה שנופל מהן זה בולשיט מזוקק. לא משנה שהמוני מהגרים רצחניים ואנסים אינם מסתערים על הגבול. לא משנה שחומה לא תעצור אותם. חזיונות הבולשיט שלו עושים את העבודה. הוא והאנשים בשירותו יוצאים לציבור עם גלילים גדולים של נייר טואלט ומורחים את הבולשיט על כל מה שזז.

טראמפ לא ראה בעיניו אלפי אנשים רוקדים על גגות ניו ג'רזי אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. מספיק היה להיות ברחוב כדי להבין שהוא משקר. אבל הוא חשב שזה ודאי מה שקורה, שהוא מפלטו הבלעדי של הבולשיטר. האם הוא באמת לא היה מודע לקו קלוקס קלן, לדיוויד דיוק ולזה שיש אנשים טובים ורעים משני צדי המתרס? לא, זה היה בולשיט נטו. מעשה אמנות. כמו הקביעה ש"את הטאקו הטוב ביותר מכינים בגריל בטראמפ טאואר, ואני אוהב היספנים", שאמר בשידור חי מעל קערת טאקו כשהוא מחייך במבוכה אדמומית דרך שיניו החשופות. יש לו הזיכרון הטוב בעולם. בולשיט. הוא מבין בבניית חומה יותר מאחרים. בולשיט. הוא המציא את המל"טים. בולשיט. לאמריקה יש הכלכלה הטובה בעולם. בולשיט. מעולם לא היה לשחורים טוב יותר. בולשיט. זה עניין מובהק של כמות מנצחת איכות. אף אחד אינו יכול לשרוד בזרם העכור שנשפך ממנו.

סקוט פיצג'רלד אמר ש"המבחן של אינטליגנציה מהמעלה הראשונה הוא היכולת לאחוז בשתי דעות מנוגדות בו־זמנית בלי לוותר על היכולת לפעול". נשיאותו של טראמפ היא עדות לכך שאין לו היכולת הזאת. בדיה ומציאות משמשות אותו בערבוביה וממררות את חיינו. אנחנו מוצפים בולשיט, ואין מי שיעצור אותו. "מה שבולשיט מייצג בדרך כלל הוא לא את מצב הדברים ולא את האמונה האישית של הדובר", כתב פרנקפורט. "את אלה מייצגים שקרים בתוקף היותם מופרכים. מכיוון שבולשיט אינו חייב להיות אי–אמת, הוא נבדל משקר מכיוון שאין כוונה להסתיר מאיתנו את האמת.

"בולשיטר אינו משקר בכוונה או משנה את העובדות ואת מה שהן מייצגות. הוא מנסה להונות אותנו בנושא פועלו והישגיו. התכונה המיוחדת וההכרחית שלו היא מצג השווא של המטרות שהוא שואף אליהן. זהו לב ההבדל בין בולשיטר ושקרן. בולשיטר ושקרן מציגים אשליה של עצמם כשהם מתאמצים לתווך את האמת. הצלחתם נמדדת בשאלה עד כמה הם מסוגלים לרמות אותנו. השקרן מסתיר את הדרך שבה הוא מוביל אותנו מתפיסה אמיתית של המציאות. מה שהבולשיטר מסתיר מאיתנו הוא העובדה שערך האמת העובדתית אינו נחשב בעיניו".