פרחים בעמק

פעם היו פה הרבה יותר שדות, גבעות פורחות וירוק בעיניים. אינני מעורה כל כך במצב החקלאות, או לחלופין בקצב הבנייה במדינה, אבל בכל זאת, יש לי מין שיטה שאיתה אני יודעת מתי אני מהלכת משועממת בין בניינים אפרוריים ומתי אני מהלכת מאושרת בין חורש טבעי לאגמון חי ותוסס. שירי ארץ ישראל, פשוטם כמשמעם. ברגע שעולה לי שיר בראש על עמק יפה, על פרדס ושוקת או על הגלעד הרווי בחיות מלקטות, אני יודעת שהגעתי אל הטבע, שאני יכולה לפרוש לעצמי שמיכה קטנה על אחד מהמרבדים הרחבים הפרושים לפני, להניח ראשי עליה, לבהות בשמי התכלת ולהקשיב לציוץ הציפורים.

אולי השנים עשו את זה או שאולי אני מביטה על הנסיעות צפונה בפרספקטיבה אחרת, אבל אני יכולה להישבע שלוקח הרבה יותר זמן להגיע צפונה, אל הירוק הטבעי, זה שאין בו בניינים, ואם יש - הם לא לגובה. אל מקום שבו ריח הפרות מקבל אותך בבואך וריח הדשא מלווה אותך בצאתך. אז, בילדותי, הגענו מהר יותר לכל זה ודווקא עתה, בבגרותי, כשאני לא צריכה לחכות לחשק של הורי העצלנים ויכולה לנסוע ככל שבא לי אל הטבע הנבצר מעיני כאן, באזור המרכז, דווקא עכשיו הוא מתרחק ממני יותר ויותר. בכל מקום שבו פעם רצתי - יש בניין; בכל נקודה שעליה בנעורי עמד המורה לשל"ח והסביר דבר או שניים על העם שאבוי אם לא ידע את עברו - עומד מרכז קניות; ובכל פיסת אדמה ושמיים שעליה העזתי לחלום, השתלטו קיבוצים או מושבים שחפצו בהרחבה.

***

בשבת האחרונה קמתי בבעירה פנימית שלא ידעתי זמן רב. רציתי ירוק, רציתי שקט של טבע וחמציץ קטן בפה, רציתי לשכב, לבהות ולא לעשות כלום. בזמן האחרון יותר מדי לחץ סובב את חיי ומאפיל על האופטימיות שבי, רציתי להשתחרר וידעתי שרק צפונה מכאן, אצליח.

בבוקר שבת התעוררנו מוקדם. כשבן זוגי יצא מן המקלחת כבר עמדתי בפתח ובתיקי סנדוויצ'ים, בקבוק עם פטל קר וכבל קטן המחבר את הפלאפון אל הרמקולים שבמכונית. "יש רדיו, בשביל מה זה?", שאל בן זוגי.

"ברדיו אין את השירים שאני רוצה", השבתי לו ויצאנו אל הדרך.

אומרים שסבלנות של ילד קטן קצרה היא, אז איך לעזאזל היום, ממרומי 29 שנותי, הדרך נראית לי פי כמה ארוכה יותר? האם החרבנו כל כך הרבה אדמות? האם הרחקנו לעצמנו את הצפון עד מאוד? ומדינה קטנה אנחנו, בכל סוף אזור - גבול עם עוין. עד כמה עוד נרחיק מאיתנו את הפרי, החלב והדבש? בדרך ליטף בעלי את ידי, הן הזיעו. "את יכולה לקרוס מהלחץ הזה, אין לך על מה!", הוא אמר ואולי היו אלו ההורמונים ואולי הייתה זו התקופה המגעילה שהגיחה פתאום והפחד מהמחר שלפעמים תוקף אותי, הרגשתי מחנק בגרון, הפניתי מבטי אל החלון וניסיתי להסתיר דמעותי. הוא קלט את זה ואמר "אני שומר עלייך, ממה את כל כך מפחדת?". רציתי להגיע צפונה, ואם לא צפונה - אז לכל מקום עם שדה שלא מוקף בניינים ובלי צפירות נהגים עצבניים. רציתי להאזין למוזיקה שהכנתי מבעוד מועד - וכשהגענו אל אזור השרון ביקשתי מגור שיגיע כבר אל הצפון. "מה איבדת בצפון?", שאל. "יש שם טבע" התעקשתי. "טבע את רוצה? בואי נלך אל הטבע", השיב.

גור, אהובי, סובב את ההגה ימינה ונכנס לאחד הכבישים המובילים אל קיבוץ העוגן. בקיבוץ עצר ליד אחד הבתים, דפק על הדלת, שלף כמה שטרות מכיסו וחזר עם שני זוגות אופניים. "יש לנו שעתיים! בואי". לא שאלתי יותר מדי שאלות, עליתי על האופניים הצהובים (האחרים היו שחורים, פחות התאים לי לבגדים) ושאלתי את גור "לאן עכשיו?".

במשך שעתיים רכבנו בין חורשות, שדות, רפתות ואגם אחד שבוצו כמעט הטביע את שנינו. בדרך התגנב גור אל אחד הפרדסים, חיפש על אדמתם תפוזים, קילף לי ואמר "תאכלי! זה יעשה לך טוב". אז אכלתי ובגדי התלכלכו מן העסיס, וכשהתחיל להחשיך החלטנו לשוב חזרה. "רגע, יש פה חובזות, אם אקטוף לך, תכיני לי קציצות?", שאל ועיני העגל שלו השכיחו ממני כל מועקה. "בטח שאכין", אמרתי והבטתי בו נכנס אל השדה, קוטף את העלים הכי טובים וצועק: "תראי! יש פה פרג!". ילד טבע שלי, לפעמים אני מדמיינת את הילד שיהיה לנו ובסתר לבי מקווה שיהיה בדיוק כמוהו.

בירידה האחרונה, שבה הרשיתי לעצמי לשחרר את הברקסים ולנסוע בלי ידיים (אבי לימד אותי, כשרצה להרגיז את אמי באחד מימי הכיפור של שנות ה–90) ראיתי שלט "פרחים בעמק בביתן אהרון - בואו לשזור לעצמכם!". אחרי שהחזרנו את האופניים, מלוכלכים מבוץ, תפוזים ואהבה, אספנו עוד קצת כוחות ונסענו לשם, אל ביתן אהרון. בדרך ראיתי את בתי המושבים והקיבוצים שבסביבה, לרגע התחשק לי להוציא את צרור המפתחות מהתיק שלי ולחלום שגם אני גרה שם, יושבת בחדר העבודה שלי, אל מול האח וכותבת בזמן שגור עודר בגינה.

כשהגענו אל מקום הקטיף, קיבל אותנו בחיוך איסי, בעל המקום. "אני מתנצל", אמר, "תראו איך השדה עצוב, כל האוהבים לקחו לו את הפרחים, תבואו בשבוע הבא?".

"אין לך אפילו פרח אחד?", שאל בעלי. "אפילו לא אחד", נעצב איסי. כשבירכנו אותו בשבוע טוב ופנינו ללכת, צעק מאחורינו "רגע! אבל קלמנטינות כמו שלי אין בכל העולם". עוד לפני שהסתובבתי כבר חייכתי, הלב הישראלי, תגידו מה שתגידו, כמה רחום הוא.

הסתובבנו והלכנו אליו. בידי העבודה שלו, תחת הסומבררו הישן שלראשו ובביטחון יוצאי הפלוגות והמלחמות שהביאו לנו את כל היופי שמסביב, קילף לנו איסי קלמנטינה ונתן לנו לטעום. מה אומר לכם? טעם גן עדן, החלטתי שחוה אכלה קלמנטינה, אני לא יודעת מי המציא את שקר התפוח.

אחר כך ביקש שנבוא איתו אל הטנדר שלו. בדרך סיפר שהוא חקלאי עוד מלפני שהתחיל ללכת, וסביר שיהיה כזה עד היום שבו יפסיק ללכת. גילה לנו כי יש עוד 17 דונם לשני בניו, אחד מהם אף מנהל את אזור האבוקדואים. "יש לך פה אבוקדו?", נפעמתי. "נו? למה אתה חושבת שקראתי לך לטנדר שלי?

להראות לך תמונות מהסדיר?". צחקנו. עשר דקות אחר כך עמדנו אני, גור ואיסי ובידינו שקיות מלאות בכל טוב, תפוזים, קלמנטינות ואבוקדואים. "כמה אני חייב לך?", שאל גור. "חייב לי עוד ביקור", אמר איסי וטפח על שכמו.

לפני שיצאנו משם סיפר לנו שזה עסק התחלתי, שהוא מנסה להגיע לכמה שיותר אנשים ושהוא יותר ממקווה שמצב החקלאות לא ישפיע עליו. "אנחנו עוד נחזור, והשדה שלך ידבר אלי בפרחים", חייכתי אליו.

"השדה שלי מדבר בפרחים עד השעה חמש, אז לא לאחר בפעם הבאה", פקד עלינו איסי. הודינו לו והלכנו. "את עוד רוצה את הצפון?", שאל גור וליטף את ידי, הפעם כבר לא הזיעו. "אני רוצה לחיות ככה", ביקשתי ממנו, וחרישית הבטיח שעוד נחיה כך. בדרך הביתה החלטתי שהבניינים והציוויליזציה המדומה לא יפריעו לשירי, הקשתי פליי והגברתי את הרמקולים, עלַי שק אבוקדו, שקית עם קלמנטינות, עלי חובזה, כמה קוצים באצבעותי מניסיון כושל לקטוף סברס, בלבי אור ובאוזני מילותיה של נעמי שמר:

"אני לא האמנתי לעיני 

כשפתאום פגשתי בפינה 

את ארץ ישראל הישנה 

את ארץ ישראל האבודה 

והיפהפייה והנשכחת,

והיא כמו הושיטה את ידה 

כדי לתת ולא כדי לקחת"

מה שמוזר הוא שבדרך אל הדירה שלנו הרגשתי שהבית האמיתי שלי הוא בכלל שם מאחור, בין כרמים, שדות ועסיס מתוק של אנשים טובים.