קשה להאמין שלפני כמה ימים המרכז־שמאל נראה כמו מקבץ גמדים מול גוליבר אחד. בקצב הזה גם הבחירות האלה יתקיימו בין שני מגדלים: ביבי מול בני. שני בנימינים. אחד שינה את שמו פעם לבן ניתאי, השני היה ונשאר בני. כל השאר נמוגים מסביב. האם זו תהיה התמונה גם ב־9 באפריל? כרגע קשה לדעת. גנץ יכול גם לגמור כמו עמרם מצנע. אווירת ה"שירה בציבור" ההיא של מצנע שהפכה אותו לילד הכאפות של המערכת הפוליטית. גנץ, למזלו, מוקף באנשי מקצוע שיודעים את העבודה. הם בונים סביבו מסך של ציפורניים ושריון קשקשים. דג הזהב שנקלע לבריכת דגי הפיראנה עוד יטרוף את כולם.
 
מה יקרה עכשיו? אם לפיד יישבר, המפץ יושלם. יש סיכוי שאשכנזי יתרצה עוד קודם. ויש סיכוי שלא. אם יהיה איחוד כמעט מלא (לבני וגבאי לא רצויים אצל גנץ בגין עודף שמאלנות) בצד הזה, יתרחש איחוד גם בצד השני. לליברמן, אולי גם לבנט־שקד ואולי גם למשה כחלון לא תהיה ברירה. 
 
כחלון שווה מילה נפרדת. שר אוצר שניסה, שעשה, ששירת את אלה ששלחו אותו לשם כמיטב יכולתו ונתקל עכשיו במלוא אכזריותה של הפוליטיקה הישראלית. הוא עשה את שלו, הוא יכול ללכת. כחלון אמר לפני כחצי שנה, בשיחה בארבע עיניים, שיש לו שתי משימות עיקריות בבחירות: למנוע את בחירתם של שני הגימ"לים, אבי גבאי ויואב גלנט. שניים שנתפסים בעיניו כמי שתקעו לו סכין בגב. בינתיים, הזדמנה לכחלון משימה דחופה יותר: להיבחר בעצמו.
 
הוא יודע שככל שגנץ ממריא בצד ההוא, כך ייאספו בוחרי הימין סביב נתניהו בצד הזה והקניבליזציה תאכל, בדיוק כמו בפעם הקודמת, את מפלגות הלוויין. כחלון הוא לא לגמרי לוויין של נתניהו. עשרת המנדטים שלו הגיעו בעיקר ממצביעים שלא סובלים את נתניהו. הוא במצב לא פשוט, אבל הוא פוליטיקאי מתוחכם מאוד שלא כדאי להספיד מוקדם מדי. כך או אחרת, אם יהיו איחודים גם כאן וגם שם, הכל יקום וייפול סביב שאלה אחת: מי מהמפלגות הקטנות לא תעבור את אחוז החסימה. זה מה שיכריע את הבחירות, אם וכאשר. בהנחה שאנחנו מתעלמים מאביחי מנדלבליט, כמובן.

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע".