בני גנץ למד לחייך. פה מלא שיניים צחורות, קמטי צחוק, בלורית לבנה. שחקן נולד. שחקן פוליטי. הרכש שהוא הציג לצדו היה משה יעלון. הוא כמעט קד קידה כשהציג אותו כמפקדו לשעבר. גם יעלון שיגר חיוך. הבעיה היא שאצלו החיוך היה כרגיל כבוש, מאופק, מבויש. לפעמים הדברים הקטנים הם שעושים את ההבדל. מי שמחייך יותר נראה יותר כמו ראיס, כמי שמקרין סמכותיות, שבא בעיתוי מתאים יותר, שמצליח יותר. למה? ככה.
אנחנו הפרשנים נפרשן, הסוקרים יסקרו, ההיסטוריונים יסבירו, אבל אין לזה תשובה או נוסחה. החיים לא הוגנים. יעלון הוא בעל רקורד עשייה פוליטי עשיר ומפותל יותר מזה של גנץ. הוא היה השר לעניינים אסטרטגיים של בנימין נתניהו לצד אהוד ברק כשר ביטחון. הוא אתגר ושאל, תדרך וביקר, נלחם וחטף, החטיף ופילס במו ידיו את דרכו מקיבוץ גרופית ומהתדמית השמאלנית אל מפלגת הליכוד לצד נתניהו.
יעלון הצליח לבד ובעקשנות להיות שר הביטחון של נתניהו, עד שחייל אחד וידא הריגה במחבל שוכב על הרצפה. יעלון נפגע מהנתז הפוליטי והודח. מי כמוהו וכמו גנץ יודעים שאלה חוקי המלחמה האכזריים. שבכל הפצצה יש בלתי מעורבים שנפגעים, שבכל מלחמה מתים חיילים שהיו יכולים להיות מפקדים מעולים, אלופים מבריקים, אבות מדהימים, מחנכים, ממציאים ומובילי דרך. כל רמטכ"ל או גנרל יודע שההבדל בינו לבין חברו לנשק המבריק כמוהו או יותר הוא המזל. אחד מסתבך בתקרית בחברון, אחד מתייבשים לו חיילים באימון, אחר צולח מערכה מורכבת בהצלחה ואחד חוטף את כל האש.
תראו את בני גנץ. הוא היה הרמטכ"ל הנערץ והמעולה, עד שהתחיל צוק איתן. מרגע שהתחילה הלחימה, הוא הפך לשנוי במחלוקת, וסביבו עלו שאלות של אחריות מול נרפות, תעוזה מול הכלה, והתנהלות אישית מול קבינט בעייתי, שחלק מחבריו ניהלו כבר אז מאבק פוליטי בוטה שהוביל אחד מהם להיות שר ביטחון (אביגדור ליברמן) ואת האחר להיות כמעט שר ביטחון (נפתלי בנט).
יעלון הודח כי הוא עשה את הדבר הנכון והישר, ואמר שאלאור אזריה סרח. זה בדיוק מה שאמר עכשיו גדי איזנקוט, זה גם מה שאמר נתניהו, אבל הבן שלו וחבורת מקלדות הימין הבינו שהאמירה היא אסון בימין העמוק, והוא חישב מסלול מחדש. אז יעלון הובל החוצה, וליברמן פנימה, ובין לבין השתחלה פרשת הצוללות.
הוא חייך חיוך כבוש ומריר, כי כמו שכתב בספרו "דרך ארוכה קצרה", אי אפשר להתמכר לעכשוויזם. הוא רצה להיות מנהיג עכשיו, אבל התומכים לא באו. הם אוהבים, מעריכים ומכבדים אותו, אבל בסופו של דבר ההצבעה בבחירות היא יותר מהבטן מאשר מהראש. יעלון יצא נגד ביבי, וזה חטא שלא ייסלח בליכוד.
כבר כמה שבועות שהוא מנהל מגעים למיזוג כדי להתברג חזרה למערכת. כמה שעות לפני הכנס עוד היה ניסיון אחרון של יאיר לפיד ויש עתיד לגייס אותו לשורותיהם. היו לחצים, הצעות, הפצרות. יעלון הפך למבוקש פתאום כמספר שתיים. בסוף הוא בחר לחזור לאח מהצבא. יעלון, שיהיה יד ימינו של גנץ, הוא חלק מהניסיון לצייר את הרשימה החדשה כבעלת נטייה ימינה יותר מאשר שמאלה.
הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים, אבל מאמין שצריך לנסות, או לפחות להיראות כמי שמנסה. הוא היה מוכן לתקוף את ציפי לבני ואת אבו מאזן, אבל נכווה קשות מהתפקיד שייעדו לו נתניהו ובנט כפרד שאפשר להצליף בו על כל גחמה שממשלת הימין לא הייתה מוכנה לקחת עליה אחריות מול המתנחלים.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר, יש דוגמה אישית של בחירה שהגיעה לאחר הכרעה פנימית קשה. מעטים הפוליטיקאים שמכירים במציאות לפני שהיא טופחת על פניהם. יעלון רץ כבר שלוש שנים. מגייס תורמים, הולך לכנסים, משכנע מצביעים, הוא מתבונן מסביב ולא מרגיש פחות מאף אחד. הוא שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון רואה את לפיד, העיתונאי לשעבר, מגיש הטלוויזיה הכריזמטי שמוביל מפלגה יציבה ומאורגנת, ושואל את עצמו אם לפיד יהיה מתאים להכרעות לאומיות יותר ממנו. או משה כחלון, או גדעון סער ובוודאי נפתלי בנט, שבעיניו הוא ילד מפונק ומקולקל או ליברמן, שבו הוא רואה את כל מה שפגום במערכת הפוליטית.
יעלון לא הצליח להגיד מילה אחת טובה על ליברמן בכהונתו כשר ביטחון, וליברמן לא הפסיק להגיב בגיחוך, לכנות אותו "בוקי" ולהגיד שהוא מקובע ולא יודע לחשוב מחוץ לקופסה. יעלון למד שבמערכת הפוליטית גם קצין זוטר יכול להיות מר ביטחון ומנהיג ישראל. כמו נתניהו וכמו רב"ט ליברמן. אפילו מי שמבלף על שירותו הצבאי יכול להיות ראש השב"כ, כמו יעקב פרי.
כדי לחזור יעלון הבין שהוא חייב להתחבר, לא משנה עד כמה זה קשה, עם לפיד או מישהו אחר. הוא דיבר אפילו עם אבי גבאי. אבל בני גנץ היה תמיד אחריו. כשהיה רמטכ"ל, גנץ היה אחד מפקודיו. כשהיה שר ביטחון, גנץ היה הרמטכ"ל. ובכל זאת, זה בוודאי לא היה פשוט ליעלון לומר לגנץ - טירון פוליטי שעוד לא טעם את טעמה המר של הקומבינה, שלא שתה את חומצת הפשרה הקואליציונית, שלא חש את דקירת הסכין בגב של מי שישב איתך בארבע עיניים והבטיח שאתם ביחד תובילו את המדינה - אתה בראש, אני אחריך.
יעלון הוכיח שהוא עושה את מה שהוא אומר. למען חיבור הוא עובר למסייעת ונותן למישהו אחר להיות בראש. הוא שם את האגו בצד ויודע שהדרך היא ארוכה קצרה, העיקר להיכנס. הוא באמת מוטרד מהרוח הרעה של נתניהו ומרגיש שמדובר בצו השעה. הוא הוכיח שלמד משהו בדרך המפותלת, כאשר סחט שלושה מקומות בעשירייה הראשונה. הוא חיבר את יועז הנדל וצביקה האוזר, שני בכירים בלשכת נתניהו שהדיחו מתפקידו הרשמי את נתן אשל, הלוחש־בוחש של ראש הממשלה, אחרי שהציגו ראיות לכך שהטריד עובדת במשרד ראש הממשלה.
כבר בנאום של גנץ הססמאות שלו על מנהיגות אחרת ועל שמירה על שומרי הסף כיכבו. הוא ידאג להיות מימינו של גנץ, יד ימינו או המצפן הימני של תנועת מרכז, שבדרך כלל מושכת בסוף לשמאל. כי עם כל ההשמצות של הימין, בסוף רק הימין מצמיח ראשי ממשלה שמגלים שהם שמאלנים בחדר הפיקוד העליון. מנחם בגין עם סיני, נתניהו עם הסכמי חברון וואי, אריאל שרון עם ההתנתקות, ואהוד אולמרט עם אבו מאזן. קשה ומתסכל יהיה לעשות זאת מספסלי האופוזיציה.