הקרב המתפתח בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לרמטכ"ל לשעבר בני גנץ החזיר השבוע את צוק איתן לקדמת הדיון הציבורי, ארבע שנים אחרי שהסתיים. במשך 51 הימים שבהם התנהל המבצע נחשפו כשלים רבים בתפקוד הצבא, בעיקר בהתמודדותו עם איום המנהרות. תחקירים פנימיים בצה"ל הציגו פערים גדולים בין הרצוי למצוי בתוכניות המבצעיות, באימונים, בבניין הכוח, בציוד ואף בהבנת המודיעין.
בסופו של דבר, צה"ל עמד במשימה שהציב לו הדרג המדיני והשמיד את המנהרות, אבל הדרך הייתה מסורבלת, ארכה זמן רב, ובעיקר נעשתה תוך תשלום מחיר כבד של חיי אדם וגם בעלות כלכלית גבוהה למשק הישראלי. חמאס, אולי האויב החלש ביותר של ישראל, העסיק את המדינה במשך קרוב לחודשיים.
עד היום מתנהל ויכוח בצבא על מידת הפערים, גודל הכשלים וחוסר המוכנות במהלך צוק איתן. אומנם אלו לא דומים לכשלים במהלך מלחמת לבנון השנייה, אבל זה לא היה מבצע מוצלח, ועל כך מסכימים קצינים בכירים רבים.
בסביבתו הקרובה של בנימין נתניהו בפרט ובליכוד בכלל הופך תפקוד הצבא במבצע לקלף המרכזי בקמפיין נגד גנץ. כאילו ראש הממשלה ממרום ניסיונו הרב לא אמור היה לזהות את הפערים ולדרוש מהצבא תוצאות ולא תירוצים. כמו ברולטה רוסית, אנשיו של נתניהו דורכים את האקדח בכדור אחד שמיועד לגנץ, אבל שוכחים שבמשחק הזה הקנה מכוון גם לעבר נתניהו.
כאשר גנץ הכריז על כניסתו לפוליטיקה, תקפה אותו השרה מירי רגב והזכירה את נאום הכלניות, שבו קרא הרמטכ"ל לתושבי הדרום לשוב לבתיהם כשהלחימה עדיין לא הסתיימה. זו הייתה התקפה אישית רדודה, שרמזה על רמת הניתוק של גנץ מהשטח והתפרשה כהאשמה מכוערת במותו של הילד דניאל טרגרמן מפצצת מרגמה שנפלה בביתו בנחל עוז.
בקמפיין המעודכן של הליכוד תוקפת מפלגת השלטון את העימות הצבאי המשמעותי ביותר שהיה כאן בעשור האחרון. כאילו ראש הממשלה לא היה אז בנימין נתניהו. וכאילו הקבינט, שבין תפקידיו לזהות את הפערים ולהנחות את הצבא, לא היה בשליטת הליכוד. וכאילו נתניהו לא היה זה שמינה את גנץ לתפקיד לאחר ביטול המינוי של יואב גלנט.
ביקורת על תפקוד הצבא ועל מי שעומד בראשו היא לגיטימית, כמובן. התשובה על השאלה האם גנץ הצליח כמפקד הצבא והאם היה רמטכ"ל דומיננטי ומשפיע, תלויה במשיב. בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה טוענים שתקופת כהונתו של איזנקוט הייתה טובה מזו של גנץ, עם הערה שבתקופתו לא התרחש מבצע צבאי.
אולם הצלחה בתפקיד הרמטכ"ל, כל עוד לא מתלווה אליה כשל ערכי מובהק, אינה בבחינת תנאי מחייב להצלחה כפוליטיקאי. ועדיין, למרות הביקורת על המבצע ותוצאותיו, לפי תוצאות הסקרים האחרונים נראה שרבים בציבור הישראלי נותנים אמון בגנץ ובערכים שהוא מייצג ורואים בו אלטרנטיבה לנתניהו.
במשך שנים התכוננו בליכוד לכניסתו של גבי אשכנזי לפוליטיקה. הם לא חששו מגנץ ולא העריכו את יכולתו לצבור עוצמה פוליטית. ובמקום להתמקד בביקורת על חוסר ניסיונו הפוליטי, בחרו במפלגת השלטון לתקוף את תפקודו כרמטכ"ל בצוק איתן ולבקר את מעשיו כמפקד אוגדת איו"ש באוקטובר 2000, אז לוחם משמר הגבול מדחת יוסף מת מפצעיו לאחר שכוחות צה"ל העדיפו לחכות לחילוצו בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
המתקפה על תפקוד גנץ כרמטכ"ל מעוררת פליאה לנוכח העובדה שעם סיום המבצע יצא נתניהו בבליץ של תדרוכים שבהם הכריז עד כמה צוק איתן היה מוצלח. הוא התמקד בדיונים הרבים שנערכו בקבינט בנושא המנהרות ובתדרוכים שהעניק לצה"ל לגבי הפעולות שצריכות להיעשות בשטח. ביקורת מוצדקת על תוצאות המבצע הוא דחה לחלוטין, כולל את זו של נפתלי בנט.
נתניהו כנראה הבין אז שאי אפשר לנתק בין חוסר הצלחה צבאי להתנהלות של הדרג המדיני, ובחר להגן על הצבא על מנת להגן על עצמו. עכשיו, מול בני גנץ הקו הזה מתפורר. רק שנתניהו שוכח שגם אם האחריות על המבצע הייתה קודם כל של הצבא, הרי שהדיונים בקבינט, ההנחיות לצה"ל, בדיקת התוכניות המבצעיות ושאר הפעולות הנדרשות - הם בתחום אחריותו הישירה כראש ממשלה.
מי שמבקש קרדיט על פעולות מבצעיות וצבאיות מוצלחות, כמו על ההתמודדות מול איראן בצפון, צריך גם לעמוד באחריות על תוצאות הרבה פחות מחמיאות בדרום. יותר משהקו שמוביל הליכוד גורם נזק לגנץ, הוא מעיד על הלחץ ששורר בקרב מפלגת השלטון, ובדרך גם מחולקות נקודות זכות לבנט, שמקבל הפעם חותמת רשמית ממקורבי נתניהו לטענותיו ולקו שהוביל במהלך המבצע.
כשהרוסים יתהפכו
השבוע התקיים דיון מרתק על המתרחש בסוריה בכנס של המכון לביטחון לאומי. השתתפו בו מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (במיל') אמיר אשל; ראש אגף המבצעים לשעבר, אלוף (במיל') ניצן אלון; ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, תא"ל (במיל') יורם חמו. את הפאנל הנחה תא"ל (במיל') אודי דקל.
המרחק מהשירות הצבאי לא גדול מדי עבור המשתתפים. הם מעודכנים, אבל כבר פחות זהירים ויותר משוחררים. מי יותר ומי פחות. אבל גם כשהם נשמרים בניסוחים, עדיין אפשר ללמוד לא מעט על התפיסות ששוררות כיום בצבא.
נדמה שבין כולם שררה הסכמה על כך שהפתרון להתבססות האיראנית בסוריה עובר דרך הערוץ המדיני. השימוש בכוח צבאי הוא כלי מסייע, אך אינו עומד בפני עצמו. אפשר היה ללמוד מדברי המשתתפים שהם סבורים שישראל פועלת נכון בסוריה, אבל גם שאנחנו מתקרבים למיצוי המהלך הצבאי וכאן תהיה חשיבות גדולה למאמץ המדיני מול הרוסים.
"לא היכולת הצבאית של מדינת ישראל תוציא את האיראנים מסוריה", אמר אשל. "זה מאמץ מדיני. יש כתובת אחת שיכולה לעשות את זה, וזו רוסיה". אשל הוסיף שהסיכוי לעימות רחב עם האיראנים בסוריה נמוך, כי הוא אינו משרת את האינטרס הרוסי. הרוסים לא רוצים שישראל תפגע בפרויקט השיקום הסורי. אם כי אשל הזהיר בשפתו שקיים סיכון שהרוסים "יתהפכו" עלינו.
על פי תפיסה זו, הרוסים נמנעו מלפעול נגד ישראל או מלפגוע באופן מובהק באינטרסים שלנו במישור הצבאי או המדיני. כאשר הרוסים כעסו על ישראל בשל אירועים שונים, הם בחרו בהעברת מסרים ובאיומים. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בעצמו מעביר את המסרים, תוך שהוא מווסת את העוצמות ומשתמש בשחקנים שונים, בהם משרד החוץ, שר ההגנה או הדלפה לתקשורת. אין שום דבר מקרי בפעולות של רוסיה, ולכל פעולה יש תפקיד סמלי. הרוסים למשל שלחו סוללת 300־S לסוריה, אבל הם רחוקים ממסירתה.
מהדברים שאמרו הקצינים הבכירים עולה תמונה מורכבת שיש בה גם אזהרה בנוגע למגבלות הכוח של ישראל אל מול השליטה הרוסית באזור. מהאמירה הקצרה של אשל כי הרוסים עלולים להתהפך עלינו עולה כי היכולת הצבאית של ישראל לפעול בסוריה תדרוש מישראל לא לחצות את הקווים האדומים של הרוסים, ובשום מקרה לא ללכת איתם ראש בראש. במיוחד לא בתקופת הבחירות, כשעל הפרק הדיון על מדיניות העמימות וההישגים בפעילות הישראלית בסוריה, שלא תורמים במיוחד לשקט מול הרוסים.