לפני שבוע צוין יום השואה הבינלאומי. ארגון "לתת" פרסם לאחרונה נתונים על כך שיותר מ־50% מהקשישים שנתמכים על ידו אינם יכולים להרשות לעצמם להפעיל אמצעי חימום או לרכוש אותם. בשנת 2017 אומנם עבר חוק לפיו 247 אלף קשישים המקבלים הבטחת הכנסה יזכו ל"מענק חימום" בסך 562 שקלים על מנת שיוכלו להתחמם - לרכוש ציוד כמו תנור או כדי לשלם חשבון חשמל – אבל מה שווה חימום כאשר הבטן ריקה? כסף פה, כסף שם, זה לא מה שיפתור את הבעיות, את המצוקות. צריך פתרון כולל, צריך קודם כל יחס.
קשישים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך עדיין סובלים ממצוקה כלכלית קשה. מדובר בקבוצת אוכלוסייה גדולה שמתקיימת מהבטחת הכנסה, שלפעמים הינה אוסף של קצבאות שבמקרה הטוב מגיעות לאלפי שקלים בודדים.
בחזרה ליום השואה הבינלאומי: זה אמור להזכיר לאומות העולם את מה שקרה בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל מתברר שכאן, בישראל, שכחנו הכל. שכחנו את אלה שניצלו מציפורני הנאצים. את אלה שבנו את הארץ הזו. את אלה שבזכותם אנחנו חיים כאן, באחת המדינות המפותחות ומצליחות בעולם.
קשה לקבל את יחסה של ישראל לקשישים שלה. יש לנו מדינה חזקה. וכולנו יודעים שכאשר יש אינטרס לאומי – יש תקציבים, יש הירתמות, יש חקיקה. זה אפשרי גם במקרה של האזרחים המבוגרים. וזו חובתה של הממשלה. יש עניין אחד שחייב להיות קונצנזוס: ההורים שלנו. הסבים שלנו. הם נתנו לנו חיים, איך אנחנו יכולים להזניח אותם לעת זקנה?
ושוב הגיע יום השואה הבינלאומי ואיתו סקר כזה או אחר על מצב הקשישים במדינת ישראל. ושוב יגידו שצריך לתת להם יותר, ושוב דבר לא משתנה. מובן מאליו שמערכת התמיכה שאמורה לעטוף אותם לא מתפקדת. האמת, לא בטוח שיש כזו בכלל. בלתי מתקבל על הדעת שאדם מבוגר יסבול במדינה הזו. בלתי מתקבל על הדעת שלא יהיה להם אוכל, שהם יסבלו מקור או מבדידות.
יש צורך בהקמת תוכנית שתטפל בהזנחה הזו של ההורים שלנו. ללמוד את הנושא, להקצות משאבים ולהקים גוף אחראי שמודע למצוקות ומסוגל לפתור אותן. זו חובתנו, אלה הערכים היהודיים הבסיסיים ביותר.
בישראל חיים כמיליון אזרחים ותיקים. לא כולם זקוקים ליד, ללחם, לחימום בחורף ולצינון בקיץ. למעשה, כרבע מהם צריכים אותנו ממש. לגוף, לנפש וגם לאיכות חיים. לקשישים, לניצולי השואה, מגיע יותר.
גל הקור שפקד את ישראל לאחרונה, בעיקר בלילות, היווה תזכורת לחברה הישראלית ששכחה את החלשים מאחור. להם קר גם בלב. עצוב שגם ב־2019 יש עדיין ניצולים שהמדינה מפנה להם את הגב.
הכותבת היא פעילה חברתית