הליכודניקים עשו השבוע תיקון. למרות הקבוצות והארגזים והדילים והקומבינות ורשימות החיסול והוועדים, עשרות אלפי מתפקדי ליכוד בחרו רשימה טובה. לא מושלמת, אבל ייצוגית ומכובדת. חרפת הפעם שעברה נמחקה. ב־2015 היו נסיבות מקילות: אף אחד לא דיבר על 30 מנדטים, אז דחפו את כל רשימת הבלאי לעשירייה השלישית וכך מצאנו את עצמנו איפה שמצאנו. הפעם זה היה משהו שונה לגמרי.



מסתבר שהמושג "חוכמת המונים" נכון גם לגבי מתפקדים. הם כנראה שבעו מהנימוס הבריטי ומאומנות האנדרסטייטמנט של אורן חזן, מיצו את הגיגי הגאונות העמוקים של נאוה בוקר ועייפו מהאינטליגנציה והקסם השקט של איוב קרא. עושה רושם שגם פועלו של "סגן השר" ירון מזוז (ההוא שטען לכאבי גב במאמץ נואש לשדרג לעצמו את רכב השרד) עבר להם ליד האוזן.



הרשימה לא חפה מתקלות. בעשירייה הראשונה שמונה גברים לבנים (כולל כל החמישייה הראשונה), כמעט כולם אמידים, וזה מהמפלגה שעשתה הון פוליטי עצום מהפריפריה, השכבות החלשות והקיפוח. מפלגה שמנהלת מלחמת שמד באליטות הישנות, אבל אם תחפשו מזרחים ופריפריה בקדמת חלון הראווה שלה, תגיעו רק למירי רגב. וגם כאן יש נקודה מעניינת: בפעם הקודמת התמודדה רגב בפריימריז מעמדת חברת כנסת רגילה. הפטרון שלה היה אחד, גדעון סער.



היא הגיעה למקום החמישי. הפעם היא נורתה להתמודדות מלועו של להביור. "שרת תרבות" שהטרילה את המדינה כולה בשילוב של גסות, נבערות, בוטות


ועילגות, למצהלות הכפיים. הדבר היחיד שעשתה בכישרון רב יותר הוא ההתמסרות הטוטאלית, כנזירה בודהיסטית, לכל צרכיה ותככיה של המשפחה המלכותית. אחרי כל זה, חששו בליכוד, היא מסוגלת לכבוש את המקום הראשון. למה לא, בעצם?



ובכן, לא. גם כאן, הליכודניקים הודיעו שעד כאן. יש גבול לכל תעלול ויש תחתית לכל חבית. רגב בקושי שחזרה את הישגה הקודם. זה לא יפריע לנתניהו, אם ירכיב את הממשלה הבאה, למנות אותה לשרה לביטחון הפנים או לסגנית מלכת אסתר, אבל זה מסמל משהו. כן, נתניהו נערץ בליכוד ושולט במפלגה ובמנגנוניה, אבל גם לעוצמתו יש מגבלות. אם הוא לא הבין את זה בכוחות עצמו, המתפקדים סימנו לו את זה ביום שלישי. הם שלחו לו רמז נוסף: כמעט כל


אלה שסמירטטו את עצמם כדי להגן עליו ולהתנפל בקלשונים על שומרי הסף ומערכת שלטון החוק, נדחקו לשוליים. דודי אמסלם, מר נאורות וטעם טוב, עוד נחלץ איכשהו בשלום, אבל דוד ביטן ומיקי זוהר פחות.



נתניהו הפסיד בזירות נוספות, כשמועמדים שנתמכו על ידיו הובסו בידי מועמדים אחרים (שנתמכו בדרך כלל על ידי הציר גדעון סער-חיים כץ). הכואבת מכולם


הייתה מפלתו של דוד שרן, החשוד בשוחד בפרשת הצוללות. נתניהו, חף מבושה כלשהי, הביע תמיכה פומבית בשרן שהתמודד מול אחת, מיכל שיר, לשעבר יועצת של גדעון סער. שיר ניצחה. נתניהו גם אכל את הדגים הסרוחים (החשודים בשוחד), וגם גורש מהעיר. ביבי במיטבו.



אחרי שהקונפטי התפזר, עשה נתניהו מה שהוא עושה הכי טוב כבר שנות דור: ניגב את הרוק מהפרצוף והכריז שניצח. פירוס מתהפך בקברו. אני מנסה לדמיין


את מנחם בגין או את יצחק שמיר מביעים תמיכה פומבית במועמד שהמשטרה המליצה להעמיד לדין בגין שוחד באחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר בהיסטוריה, ולא ממש מצליח. תחת שלטון נתניהו נרקבנו. דברים שפעם היו מרעידים את אמות הספים, מתקבלים בטבעיות. הכל מותר, הכל עובר, הכל הולך. למה שלא ילך? הרי טראמפ מוכיח את זה על בסיס יומי באמריקה, אז למה לא אצלנו?



הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"