1. על רקע ההחלטה הקרבה בתיקי נתניהו, ועל רקע החלטות שמתקבלות כל העת בתיקים שלהם השלכות פוליטיות או ערכיות, כדאי לעצור לרגע ולחשוב על האמירה הנשמעת דרך קבע ממשרד המשפטים, ומבקשת לשכנע אותנו שבלשכת היועץ המשפטי לממשלה "סוגרים את החלונות, וקולות הרקע מבחוץ של אלה המבקשים להסיט אותנו מדרכנו, לא חודרים, ולא משפיעים".
מבלי להטיל דופי באביחי מנדלבליט, שעושה רושם של איש הגון, או בפרקליט בכיר אחר, יהא אשר יהא, אני מציע לדבר לרגע על התפיסה הילדותית המבקשת מאיתנו להאמין שלמערכת אכיפת החוק מתקבלים רק מלאכים שאין להם רגשות, ואין להם עמדה פוליטית, והשאלה אם נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה או יעוף הביתה עם כתב אישום לא מזיזה להם כהוא זה, ואם היא בכל זאת מזיזה להם, הם יודעים לנטרל אותה בקלות.
באוקטובר 2017 פרשה מתפקידה נשיאת בית המשפט העליון הקודמת, מרים נאור. בנאום הפרישה שלה, ניסתה נאור לשכנע אותנו שהשופט הוא יצור ניטרלי, אובייקטיבי, שמסוגל לאפסן את כל מה שיש לו בפנים, בבואו לפסוק בדין. "אני מאמינה כי בשבתו של השופט על כס השיפוט", אמרה, "אין הוא מבקש להנחיל - ואסור לו לבקש להנחיל - את ערכיו והשקפתו הפרטית. בשבתנו לדין, אין אנו באים לשרת השקפת עולם זו או אחרת".
בד בבד עם הנאום הזה, ממש בו ביום, פרסמה הנשיאה הפורשת את פסק הדין האחרון, שדן בעתירה של התאחדות הסוחרים נגד חוק העזר העירוני שהתיר פתיחה בשבת של מרכולים ובתי קפה בתל אביב. לא ניכנס לנבכי פסק הדין הארוך הזה, נזכיר רק את השורה התחתונה שלו. חמישה שופטים שאינם שומרי מצוות - מרים נאור, אסתר חיות, יורם דנציגר, דפנה ברק־ארז ויצחק עמית - החליטו להשאיר את העסקים בתל אביב פתוחים גם בשבת. שני שופטים דתיים - נועם סולברג וניל הנדל - פסקו ההפך בדעת מיעוט. נאור הבינה בדיוק כיצד תיתפס ההתפלגות הזו בין השופטים, ולכן ניסתה להקדים תרופה למכה. "הכרעתי אינה מבקשת לבטא השקפה 'חילונית' או 'דתית'", כתבה בהחלטתה, "פסק דיני זה משקף את מה שבעיני הוא פרשנותו הנכונה של החוק".
נו, ברור שהחלטתה משקפת את "פרשנותו הנכונה של החוק", ועדיין שניהם, סולברג והיא, למדו באוניברסיטה העברית וכל אחד מהם הבין אחרת את הפרשנות של החוק הזה. איך זה קרה? האם ייתכן שסולברג הבריז מהשיעורים ולא הבין את החומר? ממש לא. סולברג פסק אחרת מנאור, כי יש לו עולם ערכים שלו, ויש לה עולם ערכים שלה, ומי שמספר שהעולם הזה אינו חודר להחלטות, בין אם של השופט ובין אם של הפרקליט, אינו דובר אמת.
# # #
נשוב ליועץ המשפטי לממשלה. אני משוכנע שכשאביחי מנדלבליט או שי ניצן או ליאת בן ארי מתבוננים במראה, הם רואים מולם אדם הגון וישר שביכולתו לקבל החלטות מנותקות מדעותיו, מהשקפותיו, מרצונותיו, וממה שנכתב עליו, בין אם בשלטי ההפגנות של אלדד יניב, בין אם בדפי העיתונים, ובין אם בהודעות לעיתונות של נתניהו. אני, ויסלחו לי כל אלה, לא קונה את זה. לא מפני שאני חושד בהם שאינם ישרים, חס וחלילה, אלא מפני שאני יודע שהם כולם בני אדם. ובכלל, מאיפה הגיעה המחשבה המצחיקה הזאת שפרקליט או שופט יכולים להתנתק מרעשי רקע? איפה בדיוק לומדים את היכולת העל־אנושית הזו? בפקולטה למשפטים? בסדנאות לפרקליטים?
אפשר להציג זאת בדרך ציורית יותר. ניקח, לדוגמה, פרקליט שמטפל בתיקי נתניהו. תארו לעצמכם שעם גמר השירות הצבאי שלו, לאחר הטיול הגדול להודו, כששבר את הראש מה לעשות בחיים, הוא ויתר על הרעיון להיות פרקליט ובחר תחת זאת לפתוח מוסך מיצובישי. עם יד על הלב, אם היה מספר לנו שהלכה משאבת מים, הקרבורטור לקראת סוף דרכו והבילוי במוסך שלו יעלה לנו 2,400 שקל, לא היו בינינו הרבה אנשים שהיו מוכנים לערוב לכך שהוא תחמן שמנסה לנפח את התקלה כדי לעשות עלינו קופה? אז ההחלטה שלו, בגיל 21, ללמוד משפטים ולא ללמוד מכונאות רכב, היא שהפכה אותו בעינינו לאדם הגון יותר? כי אם לא, אז למה כשאנחנו רואים במוסכניק אדם שסוטה מדרך הישר בגלל בצע כסף, זה סביר, וכשאנחנו רואים בפרקליט אדם שסוטה מדרך האמת בגלל רצונו לקדם את השקפת עולמו הפוליטית, אנחנו נתפסים כמי שכופרים בעיקר?
התשובה ברורה. יש מוסכניקים גנבים ויש מוסכניקים ישרים. יש פרקליטים עקומי מחשבה, ויש פרקליטים טהורי דרך. יש מאלה ומאלה, אנשים שמושפעים יותר מרצונותיהם האישיים, ויש מי שיודעים לנטרל את רעשי הרקע. כך הפרקליטים, כך גם השופטים. אז לא צריך לדרוש לפסול אוטומטית את כל מי שעלולה להיות להם עמדה שתשפיע על קבלת ההחלטות שלהם, אבל חשוב להפסיק את המחשבה הילדותית והתמימה שלפיה מערכת אכיפת החוק, כולה זכה ונטולת פניות.
זכרו, השוטר שאתם מקללים כשהוא רושם לכם דוח מטופש, ואתם משוכנעים שהוא עושה זאת כי המפקדים שלו מחייבים אותו לעמוד במכסה של דוחות, הוא חלק מאותו ארגון שמנהל את חקירות ראש הממשלה. וההוא שהמליץ להגיש כתב אישום נגד נתניהו, לובש את אותם מדים כמו ההוא שמוכר לפיקודים שלו בתחנת זבולון את הקובה שמכינה אשתו, או ההוא שנטפל לצעיר יוצא אתיופיה, רק בגלל צבע עורו.
כשהמפכ"ל הפורש, רוני אלשיך, אומר שאמינות המשטרה תלויה, במובן מסוים, בהרשעת נתניהו, וכשהוא מוסיף ואומר ש"ככל שיסתבר שהעובדות שחשפה המשטרה אינן נכונות, זה יהיה כשל של המשטרה", אני מבין שהוא עצמו מודה שלו ולחוקרים שלו יש עניין אישי זר. גם לו, למנדלבליט, לשי ניצן, לליאת בן ארי ולחבריהם בפרקליטות ישנה עמדה ברורה באשר לשאלה איזו מדינה הם רוצים שתהיה כאן ומי יעמוד בראשה. אין אזרח שאין לו דעה בנושאים הללו.
יש ישראלים שרוצים את ביבי לנצח נצחים ויש ישראלים שמתים שייעלם מחיינו כמה שיותר מהר, וכל הפרקליטים והשוטרים שעסקו בחקירות של ראש הממשלה היו איפה שהוא על הסקאלה הזו. אולי הם בעדו, אולי הם נגדו, אין לי מושג לאיזה צד הם קרובים יותר, אבל הטענה שמאומה לא מחלחל
לעבודתם המקצועית היא טענה מעליבה כמעט.
יודעים מה? בואו נשחק עוד קצת עם הדמיון. אומרים שאלדד יניב הוא עורך דין טוב. ככזה, תארו לעצמכם שבראשית דרכו המקצועית היה בוחר ללכת לפרקליטות המדינה, במקום לפרקטיקה הפרטית. האם היה מתקבל? קרוב לוודאי שכן. וכי למה לא? הוא הרי עורך דין טוב ובחור חכם ומוכשר. עכשיו, הכניסו אותו, כפי שאתם מכירים אותו, לנעליה של עו"ד ליאת בן ארי מפרקליטות מיסוי וכלכלה, מי שמלווה כבר כמה שנים את תיקי נתניהו. האם תוכלו לנחש, לאן ייטה לבו כשהתיק גבולי, ויעלו בו שאלות כבדות משקל? ברור.
וכדי שלא איראה מוטה, קחו מולו את יריב לוין, שבעבר היה סגן ראש לשכת עורכי הדין. האם הפרקליט יניב והפרקליט לוין היו בהכרח מגיעים לאותה מסקנה בתיקי נתניהו? האם נטיית לבם - שהיום אנחנו מכירים - במקרה שהיו מתגייסים לפרקליטות הייתה נשארת בבחינת תעלומה, לא הייתה משפיעה עליהם בכהוא זה? קדחת. יודעים מה? בואו נהיה זהירים. ייתכן שיש אנשים שמצליחים לנטרל לגמרי את דעותיהם את רצונותיהם ואת השקפותיהם, כשהם עוסקים בעניינים שכאלה, אבל האם זה מופרך לחשוב שלא כולנו כמותם?
# # #
אם כל בכירי הפרקליטות ומערכת המשפט היו יכולים להתעלם מרעשי רקע, למה פסל עצמו מנדלבליט מלעסוק בתיק של אפי נוה, בטענה שהם מיודדים? שיתגבר. אם הוא מסוגל לנטרל רעשים, מחשבות, לחצים ונטיות לב פוליטיות, שינטרל אותם גם אצל נוה. ובכלל, הרי לכל אחד משופטי בית המשפט העליון ישנה רשימה של אנשים שהוא מנוע מלדון בעניינם. לפעמים מדובר בחברים מהאוניברסיטה, לפעמים בכאלה שהבת שלהם התמחתה אצל השופט, לפעמים בלקוחות שהשופט ייצג לפני שנים, כשהיה בעל משרד פרטי. נו, אז הם אינם יכולים להתגבר על נטיות הלב שלהם ולדון בנקיות דעת בעניינם של כל אלה? הם הרי שופטים. לא סתם שופטים, שופטי בית המשפט העליון.
אלא מה? מסתבר שגם הם מודעים להיותם בני אדם. אז אם אנחנו לא סומכים שיהיו אובייקטיביים כשהם דנים בחבריהם, למה זה נורא לא לסמוך עליהם בעיניים עצומות, כשהם עוסקים בעניינים שנוגעים לתפיסותיהם, לרצונותיהם, או לחלומותיהם באשר לפרצופם של מנהיגי המדינה?
אבהיר, אני לא חושד באדם ספציפי ואני אינני יודע אם ההשפעות שהזכרתי כאן מטות את מקבלי ההחלטות שהזכרתי שמאלה או ימינה, לכיוון כתב אישום או לכיוון של סגירת התיק. אני גם לא מציע לפסול שופטים או פרקליטים בגלל דעותיהם, אני מציע רק להפסיק את הגישה המגוחכת שרואה בהם מי שהתכונות האנושיות המשותפות לנו, לא קיימות אצלם.
יודעים מה? שכחו את כל מה שקראתם כאן. הסתפקו בדברים של השופט המנוח מישאל חשין בראיון ל־ynet, לפני 13 שנה. הוא דיבר אז על שופטים דברים שלבטח נכונים גם לפרקליטים: "בתי משפט נמצאים תחת לחצים אדירים מכל פרסומי התקשורת, ושופט צריך להיות אדם־על כדי לנתק עצמו מכל מה ששמע או ראה ולנהל משפט כמו שצריך. שופטים מושפעים גם בתת־הכרה, משום שבסופו של דבר, אנחנו חיים באווירה מסוימת... שופט צריך להיות עשוי מברזל כדי להתעלם מכל מה ששמע סביבו. אם אנשים בני משקל אומרים שצריך לזכות מישהו, זה משפיע. כי אחד כותב על זה, ואז עוד אחד כותב על זה, ועוד אחד, וזה מגיע למסה קריטית".
2. רגע אחרי שבנימין נתניהו קרא לבית היהודי להתאחד עם האיחוד הלאומי ועם עוצמה לישראל, הגיעו התגובות הלא מאוד מפתיעות, כשעיתונאים ופוליטיקאים מהאגף השמאלי הביעו זעזוע מהלגיטימציה שמעניק ראש הממשלה לרשימה של מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין. "הם כהניסטים", "הם גזענים", "איפה הממלכתיות?".
וזה מלמד משהו על הקווים האדומים של כל אותם מעירי הערות. עם אחמד טיבי, שיצק מים על ידיו של רוצח היהודים ערפאת, אין להם ולא הייתה להם בעיה. ח"כים מהשמאל לא יצאו מעולם מהמליאה כשהוא דיבר, ולו רק כדי להביע מחאה קלושה נגדו. הוא לגיטימי.
הסכם אוסלו, שעליו גאוותם, עבר בקולו של עבד אל־ווהב דראושה, מי שנסע לחלות אז את פניהם של נשיא סוריה, חאפז אל־ אסד ושל מנהיגי הטרוריסטים, אחמד ג'יבריל ונאיף חוואתמה. "כל צעדי בפנים נעשים על פי הוראות מיאסר ערפאת וכמה ממנהיגי הארגון, והם יודעים עליהם", סיפר עוד בטרם המליץ לנשיא המדינה להטיל על יצחק רבין את הרכבת הממשלה. שיתוף הפעולה איתו היה בעיניהם סביר והגיוני. אבל עם בן גביר? איפה הממלכתיות?
רק לפני שבועות מספר ראינו כאן זרם של תשבחות שנשפך מכל עבר על ראשו של דב חנין, כשהודיע על כוונתו לפרוש מהכנסת. חנין הוא אולי פרלמנטר טוב, אבל איכשהו, לאיש ממספידי דרכו הפוליטית - אחדים מהם קראו השבוע נגד שיתוף הפעולה של נתניהו עם ה"כהניסטים" - לא הפריע שהוא מכהן בכנסת במפלגה שאנשיה עמדו דום לזכר שהידים, התנגדו להכרזה על חזבאללה כעל ארגון טרור, סירבו לגנות פיגועים נגד חיילי צה"ל וביקרו מחבלים בכלא.
פעם בכמה שבועות מגיעים אנשי שמאל למפגש אצל אבו מאזן, ההוא שמעביר בכל ראשון לחודש משכורת לכל מי שמוכן לתרום מזמנו וממרצו, כדי לרצוח יהודים. כמעט תמיד יוצאות מהפגישות הללו תמונות מחזור מחויכות של אבו מאזן והחבר'ה. אף אחד מאותם יהודים אנשי שמאל, לא יעמוד בחיים לתמונה מחויכת כזו עם איתמר בן גביר, כי בן גביר הוא "כהניסט", ואבו מאזן - גם כשהוא מממן רוצחי יהודים - הוא "פרטנר". זו תופעה מטורפת שהדרך להסביר אותה עוברת בתחום הנפש.