חוויתי שבוע מאוד תרבותי, באופן יחסי להתנהלות היומיומית בכוכב הקופים שלנו בכתריאליבקה. יום שישי כלל צפייה ב"רפסודיה בוהמית", סרט על פרדי מרקורי אללה ירחמו - ביטול תורה חסדי השם, אבל לפחות לא נרדמתי, שזה נדיר לסרט שמתחיל בעשר וחצי. הסרט היה אשפה אמיתית, לאלו שחיו וזוכרים את התקופה שבה פרדי היה חריג אומנותי נדיר באיכותו. אבל כוכב הסרט מועמד לאוסקר, אולי מגיע לו. אצלי הוא זכה, אם זה יעודד אותו.
האירוע התרבותי השני שכיוונתי שאליו השבוע היה הפריימריז של הליכוד בגני התערוכה. אפשר לתעב את האג'נדה של האוסף האקלקטי הזה, שכמו כל דיירי אגם הדרעק רק רוצה להתעלק על ציבור משלמי המסים, אבל הם מיישמים דמוקרטיה - אצלם המתפקדים לתנועה בוחרים את נציגיהם, בניגוד מוחלט לדיקטטורות השולטות כאן: המפלגות החרדיות, אין עתיד של יהיר'קה, הקומבינה של בנט ושקד שמתחזה גם לחילונית, המיזם של הגנרלים שאוסף כל מי שפנוי בטרמפיאדות, החונטה של איווט, הגשר של אורלי, ארץ מתיימרת של אלדד יניב ועוד כל מיני טיפוסים, שמעוניינים לשמש כמאכערים לכאורה של הטייקונים פה ומערבה מכאן, במסווה של שליחי ציבור. הם שליחים רק של עצמם, אבל הם כועסים שזורקים להם את זה בפנים. פוי. באמת בעעעע...
אבל לכיפוש היו כוונות אחרות, כי היא כבר חודש מתכוננת לחגיגות ה־60 שלי. אז היא ארגנה לנו כרטיסים למופע של "האורקסטרה" בהיכל התרבות. תזמורת האור החשמלי נוסדה ב־1970 באנגליה, בידי ג'ף לין. הוא לא הגיע למופעים בישראל, אבל הגיעו שמונה נגנים מעולים שנתנו שואו מדהים ומדויק. חלקם הופיעו בלהקת המקור מדי פעם, קשישים (אפילו יותר ממני), אבל מוכשרים בטירוף. אחד הקלידנים, שמתקרב לגבורות, מתקשה בהליכה וכל הזמן חיפשתי את הפיליפיני שלו בפאתי הבמה, כי חששתי מאסון. מצד שני, הבן שלו, בן 47, ניגן לידו בצ'לו, והנחתי שהוא בטח עבר קורס בהחייאה, לפני שיצא עם אבא לטור בעולם.
הילד נראה ונשמע מוכשר, ואם יש לו סבלנות לגריאטריה שהוא מנגן איתה אז למה לא? כל הכבוד, ילד, באמת. אבל היה מופע ענק, מדויק, עם הרמוניה קולית ויכולת נגינה מרשימה ואף יותר. נכון, אין בהם את החייתיות המרוסנת בקושי של אקסל רוז וג'מעתו בגאנז־אנד־רוזס, אבל נהניתי. אפילו חייכתי בכל פעם שכיפוש הודיעה לי שאחד מהקלידנים והגיטריסט מזריקים בוטוקס. הסברתי לבת הרב הצעירה, שכל חודש שהם עוד לא בדיאליזה, ואין להם ערמונית מוגדלת, זה בונוס.
***
כל כך נהניתי, שאפילו לא התעדכנתי מה קורה בגן החיות בגני התערוכה: מי עף מהרשימה לכנסת (רציתי שכולם. צריך דם חדש, לא?) אבל השלמתי מידע כשהגענו הביתה. שמחתי שגדעון סער ניצח את ביבי בנוקאאוט טכני. לא להאמין שביבי שגה טקטית בכך שסימן אותו, אבל אף אחד לא מושלם. הילד של ביבי, יאיר, הנסיך־של־כולנו, עבד, ממש עבד, בשביל אבא. הוא טלפן לחברי מרכז, כמו עודד שהוא חבר שלנו בשולחן של אהרל'ה, גיבש אישיות טלפונית של סמי "השור" גראבאנו, המוציא לפועל של ג'ון גוטי, ואמר לו: "אבא ואני סומכים עליך שאתה יודע מה טוב בשביל אבא". ואז הנסיך נתן לעודד רשימה של שישה מומלצים. עודד נחנק מצחוק, אבל שמח שזוכרים אותו אחת לארבע שנים. הוא גם הלך להצביע בספארי של המפלגה, וכל מיני טיפוסים שלא ענו לו לטלפונים בארבע השנים האחרונות קפצו עליו בחיבוקים ונישוקים ותחבו לו פתקים ליד.
זה כנראה מה שגרם לעודד להגיע לארוחת הצהריים נפוח מחשיבות, ולהודיע שהוא מתכונן כבר לפריימריז הבאים.
"תהיה לנו רשימה איכותית", קבע הפוליטרוק.
כן, ברור שכן, הם ימצאו תרופה לסרטן, יתקינו מעקות בטיחות בכבישים הבינעירוניים, ידאגו לקשישים וכמובן שיבנו כאן עשרה בתי חולים. אשפה, זה מה שאנחנו - האשפה של האנושות, שמתעסקת בשטויות כמו איראן והטרור העולמי.
***
אז סער קבע הישג אישי, אבל כנראה שארבע שנות היעדרות מאגם הדרעק השכיחו מהציבור שהוא כבר מכר את החילונים לחניוקים כשר הפנים, ושאף להפוך את תל אביב לתואמת בני ברק בסופי שבוע. תמיד היה בי חשש מהטיפוסים האלה שמדברים יפה. הוא לא אומר שביבי שקרן מתועב, אלא מעדן את המציאות: "הוא רקם נגדי עלילת כזב", כאילו הוא משוחח עם קטקטים בכיתה של בנו דוד או בגנון של שירה, ולא הולך על מהלך לגיטימי של חיסול יו"ר התנועה שלו.
הודעתי לכיפוש שתחדש את הגרדרובה הייצוגית של בת ישראל כשרה, עם פאות וכל הציוד הנלווה, כי הוא ימכור אותנו שוב ומהר. תנו זמן לזמן.
בשבוע הבא יש פריימריז במפא"י שמתאבדת מהר. חבל שאבא כבר לא איתנו ליהנות מהמציאות, אבל אני מקווה לא להחמיץ את האירוע. מאות פנטזיונרים שרוצים ביס מעוגת השחיתות הפרלמנטרית יבואו להתחנן לאמון חברי המרכז.
כפי שקבע רבנו אריק איינשטיין זצוק"ל "פוליטיקה, את זונה לא קטנה" (בשיר "פרנצ'סקה פוליטיקה"), כל הג'מעה מימין ומשמאל מורידה מחירים, מבצע רק ליום אחד כל כמה שנים. והציבור משום מה לא נגעל מהם, ואף בוחר בהם. סוג של נס.
***
וואו, הנה עוד פוטנציאל לדיירת חדשה באגם הדרעק. אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר שבע, נכנסת לפוליטיקה. האמת שאני מפרגן לה, היא יכולה להוכיח עשייה במיזם שלה. היא בנתה מועדון לתפארת, שהנגב יכול להתגאות בו.
עכשיו היא מצטרפת למפלגה של נפתלי הגבר ואיילת הצדקת. השניים הסיקו מסקנות מבחירות 2015, כאשר רצו לצרף את אלי אוחנה לבית היהודי הלבן. הערימה של הרבנים הגזעניים לא רצתה פרענק ברשימה, אז אמרו שחילוני זה לא טוף. עכשיו יש לאיילת, שהיא חצי עיראקית, את שולי ואת אלונה כמזרחיות מחמד לקישוט הרשימה. שתיים וחצי מזרחיות בארבעת המקומות הראשונים, זה מהלך.
ונפתלי הגבר, שבכל ראיון שלו זה אני, אני, רק אני וכמובן שאני, מוסיף נדבך חשוב איך הוא נלחם למען המזרחים. כולנו רשאים להקיא מהבלה־בלה הצפוי.
אפשר להנמיך ציפיות, אלונה לא תהיה שרת התרבות והספורט. עם 8 מנדטים, לפי הסקרים, קשה לקבל שלושה שרים - ואסור לשכוח שלביבי יש מספיק פסולת של תיקים לחלק לג'מעה שלו. אולי אלונה תהיה סגנית שר של אקוניס בתרבות וספורט. במקרה כזה, אני כבר מתגעגע למירי רגב.
מאתמול כולם שואלים מה יקרה עם הפועל ב"ש, אז אפשר להירגע. אולי התקנות אוסרות עליה לתפקד כבעלים, אבל יש מספיק פינגווינים שיציבו קוף כבעלים, ואת ההחלטות יקבלו אלונה ובעלה, כלום לא השתנה. חוקים ותקנונים נועדו רק כפרנסה לפינגווינים, שימצאו דרכים לעבור עליהם.
באופן אישי הייתי שמח יותר אם אלונה הייתה מצטרפת ל"גשר" של אורלי לוי־אבקסיס, במטרה לשנות משהו בשביל הנשים בארץ רק בחקיקה חברתית. אבל כיום כל אחד מדינאי, כולם רוצים שלום אזורי, כמובן אחרי שננקה את כל העראברים מהמזרח התיכון.
***
השבוע אציין 60 שנות נוכחות כאן. אני בדיכאון מפושט כבר זמן רב מהמספר הזה. אני? בן 60? נכון שאני אב לשתי בנות בוגרות (28 ו־23 וחצי בהתאמה), אבל יש לי גם ילד בן 6 וחצי, ואני רץ אחריו במדשאות ובלונה פארקים, כאילו שאני בן 30 ובכושר שיא, ולא ערימת רקמות מרקיבה לאיטה.
בשבת החלטתי להפתיע את הצדיק גיאצ'ו ושאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת ללונה פארק.
"כן, אבא", הוא השיב, "אבל עכשיו, לא אחר כך".
הדהמתי גם את עצמי, כשקמתי מיד מהשולחן בקפה ואמרתי לו: יאללה, בוא.
הגענו, שילמנו 250 שקל חוואה לאב ובנו (כ־60 יורו) והתחלתי את הוויה־דולורוזה, כשאני שר לעצמי בלב את פורטיס: "אני תלוי על הצלב". בכל מתקן הילד רוצה לעלות, מיד מציב את עצמו בניצב למד הגובה, והוא כבר בתור.
גיאצ'ו, זה לא בשבילך, אתה עוד קטן לרכבת הרים הזו.
"בוא כבר, שמנצ'יק", הוא שאג, "מה אתה פוחד כמו אמא? יש לך פחד מגובה?"
יש לי פחד עליך, טומטום קטן, אמרתי לעצמי בלב, אבל עליתי איתו. המעקה בקושי רב נסגר עלי, בגלל היקף הבטן. אבל זה שולי, ביחס לסיבובים והלולאות שהרכבת עושה.
הוא צחק מאושר, אני רק התפללתי לא להקיא את הקפה והמיץ תפוזים שטיפסו לי במעלה הוושט והזכירו לי את קיומו של כיס המרה. הא, זה כלום הסברתי לעצמי, מוציאים את הכיס בלפרוסקופיה, כאשר איזה סטודנט דגנרט שלומד איך להשתמש בציוד מחטיא קצת, כי הוא טוב רק בתיאוריה.
"אני רוצה עוד פעם, אבא", הודיע הילד כשנגמר הסיוטף ולא ירד מהתא. הבטתי בעיניו הכחולות, והיות שאני מאותגר שכלית ידוע, אמרתי רק "אין בעיה, בסדר".
ואז, בסיבוב השני הקאתי.
מי עוזב את הבית בלי פראמין? מי? רק אני, כי אני אידיוט. ושוב דמיינתי את המיון באיכילוב, עם מתמחה יווני שכבר לא ישן 54 שעות, והוא יצטרך לאבחן מה קרה לי.
***
למכוניות המתנגשות גיא זינק לבד, מחליף מכוניות במהירות כזו, שאפילו המפעיל שאג: "קופמן, דבר עם הילד. מה נסגר איתו?". עשיתי רק תנועה עם הראש של עזוב־אותי־באמש'ך, הכל בשליטה.
השיא נרשם במגלשת הסירות. גולשים בתוך מסלול רטוב, מגובה של בניין בן ארבע קומות. זה היה קצר ומהיר, אבל חרגנו מהמסלול בגלל 105 ק"ג שלי ועוד 20 ק"ג של הילד, ורק הגדר של חצר הפארק עצרה אותנו, כשהתרסקנו עליה.
אני ספגתי את האנרגיה מההתנגשות, כי חיבקתי אותו בין רגלי, אבל המפעילים רצו אלינו ואמרו: "יואו, קוף, שברת פה שיא. אתה תותח". סימנתי להם לסייע לי לקום, כי חששתי שהתרסקה לי הברך. הם היו אדיבים וחמודים כשהניפו אותי החוצה.
"איזה יופי, אבא, איזה מהר", הנסיך הקטן היה בשיגעון, "עוד פעם. אני רוצה עוד פעם. איזה כיף, אתה כמו הענק הירוק. אני אוהב אותך, אבא. באמת אני אוהב אותך".
לפעמים מילים כאלה מרפאות כאבים, וזה מה שקרה. ובכל זאת, החלטתי - די.
אי אפשר, גיאצ'ו, סוגרים את הלונה פארק, זה נגמר. בוא נלך לאכול משהו ונעוף הביתה.
"אני מסכים לאכול, רק אם נעשה עוד פעם את המגלשה".
נשמתי עמוק, ואמרתי בסדר, בוא תאכל משהו קודם. בשביל שניצלונים שטוגנו בשמן מכונות וצ'יפס ששרד מהסבנטיז - משלמים 47 שקל. זה עוד סביר לעומת נקניקייה באותו מחיר, שאפילו חתול רחוב ברח מהשאריות שלה. אוקצור, ב־420 שקל כולל חניה (מה עושים הורים לשלושה ילדים בפארק? דופקים בנק?), עם המתנה של שעה כדי לצאת ממנה, עשיתי לצדיק יום כיף. מזל שסוגרים את הפארק בחמש, ומודיעים חצי שעה לפני, אחרת הייתי טרוד עכשיו בהחלפת ברך מפלסטיק, ואיזו פיזיותרפיסטית חמודה הייתה אומרת לי "בונז'ור, בוא נלמד ללכת, צעד אחר צעד".
***
אני מנסה לומר לעצמי מדי פעם שהוא שומר אותי צעיר, אבל הגוף בן 60, חווה מספיק טראומות. לומר לעצמך שאתה "פוראבר־יאנג", זה באמת "גאג" נחמד לשולחן בקפה, אבל זה לא מציאותי, בתוכי אני כבר יודע את זה.
הרופאים אומרים שאני בסדר, רק שאפסיק לעשן - ואחיה עד 120. איך אפסיק לעשן, כשהסטרס שולט בי ואני עסוק רק בלרצות את סביבתי, כדי לא לשמוע תלונות. כיפוש מנהלת את חיי ביד רמה, אפילו מורידה קטעים מטקסטים, כי הם אלימים מדי בשבילה. היא מתקשרת חופשי עם הבוסים שלי, ומשוכנעת שאיני יודע, אבל אני יודע הכל.
אני שורד, אז לא בדיוק אכפת לי, כי אני חי את הרגע, את השנייה, כדי להרוויח שקט יחסי. היא מתחייבת לכל העולם ואשתו שאני אתייצב לפגישות, גם עם פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק וכל העדר שהיא מפעילה בשביל הילד. ניסיתי להסביר שאין לי עניין לפגוש בהן, אבל היא אומרת בעדינות: "זה בסדר, הוא יגיע. אני אדאג לזה".
אני רק רוצה לצרוח: אולי תרדו ממני? לא מספיק שאני עובד 24/7 כדי לממן את עלויות הפקת הענק הזו שנקראת גידול ילדים? מתברר שלא. פרויד, אדלר, יונג ושאר גונבי הדעת רוצים שתהיה מעורב ועובדים לך על המצפון, כדי שגם תתרגל את ההנחיות. אז בשביל מה אני משלם לכן בדיוק? כדי שאני אתרגל? תתרגלו אתן! חוץ מזה, ואולי זה העיקר, לילד יש אמא, תתרגלו איתה, היא אוהבת לתרגל. אבל כאשר אתה בן 60, מצפים ממך להתנהגות בוגרת, כי איזה סמרטוט קבע כללים לגיל המזוין הזה.
***
רוברט אומר שאין על מה לריב, שצריך לוותר. "קוף, עוד מעט יבוא הטיל, והכל יהיה בסדר. רק שלא נגמור באיזה מוסד שיקומי, עם כל מיני צינורות שתקועים בנו. תיהנה מהחיים, תטייל, תצחק, ומה שיהיה יהיה. למה להיות טרוד?"
ברזי אומר שכבר כייפתי מספיק, בשביל כל האנושות. "תשקיע בילדים. מה אתה רוצה, שהילד יהיה נער פנימיות כמוך? ילד שאף מוסד חינוכי לא רצה לקבל אותו בגלל שהיה מופרע? הבנות עושות לך נחת, זה בונוס, תיהנה מזה. הילד יעשה אותך מאושר, יש לו פוטנציאל של דוקטור לפיזיקה, אם לא תקלקל אותו. תן לאמא שלו להחליט מה טוב בשבילו. לאן אתה הגעת עם האנרכיה, כבר ראינו".
***
הלכתי לבקר את אבנר (חבר שחטף אירוע מוחי במסדרון של בית חולים, כשהחלים מאיזה חיידק) באיזה מוסד שיקומי לפגרים אנושיים. הוא שמח לראות אותי. מטפלת החזיקה לו ספל והוא שתה בקשית. בעיניים היה לו את אותו מבט של פעם, של צעיר אנרגטי שבולע את החיים. נשאר רק המבט. נתקפתי בעיצבון, אז ברחתי משם בתירוץ שאני חייב להוציא את הצדיק מבית הספר, אפילו שהשעה הייתה 11:30.
יצאתי החוצה, ודילגתי בזינוק מעל שלולית גדולה. אני עדיין קפיצי כשצריך, ניחמתי את עצמי. הגוף עוד עובד, יש כוח מתפרץ, אם כי לא כמו פעם. הזיכרון לא משהו, אבל אני בולע כל יום טבלית של זרעי רימונים, שאיזה נוכל אמר שזה עוזר, ואני נורא רוצה לשים לו ידיים על הגרוגרת, וללחוץ קצת.
נכנסתי לאוטו ושמעתי ברדיו ביצוע של רוקסט. נזכרתי שהייתי בהופעה שלהם לפני 30 שנה בפיר 59 בניו יורק והיה מדהים. אז אולי הזרעים של הרימון עובדים?
הטלפון צלצל, כיפוש על הקו.
"מאמי, אתה זוכר שיש לך הקלטות עכשיו בסאונדהאוז? איפה אתה? הם מחכים לך".
בטח שאני זוכר כפרע, אני כבר כאן, רק החניון מלא, אז אני מחפש חניה. הווייז הודיע שתוך 24 דקות אגיע ליעד.
זהו, בן 60, אבל דפוק לגמרי.