גילוי נאות: בצעירותי הייתי מצביעה נאמנה של מפלגת העבודה. כשהוקמה "קדימה" נטשתי, ומאז אני מה שנקרא קול צף. לכן ההתייחסות שלי למפלגת העבודה היא לא לגמרי נקייה. כמוני יש לא מעט, ובשנים האחרונות הצפים המתרבים הם אלה שמכריעים את הבחירות. בייס ללא בייס, יהודים נודדים שמחפשים בית חדש.
כשהאזנתי לח״כ איציק שמולי מתראיין אצל אראל סג"ל לקראת הפריימריז בעבודה, חשבתי ששני הסנט שלי כמצביעה לשעבר יוכלו אולי להועיל. סגל שאל למה המצביעים שלכם בורחים, שמולי פצח בנאום מרשים אבל לא באמת נתן תשובה.
אם חברי העבודה באמת רוצים לדעת למה המצביעים בורחים, שיצפו לרגע בסרטון האחרון שלהם בעיניים אובייקטיביות. ״יש לנו דרך״, מצהירים שם כוכבי המפלגה, שרובם במקומות לא ריאליים לפי הסקרים. בהמשך, כדי להוכיח שיש להם דרך, הם שולפים את יגאל אלון, בן־גוריון, רבין ופרס מתוך הקברים.
וזה בדיוק העניין: דרך היא לא מהשפה אל החוץ; דרך היא לא משהו שאדם אומר, אלא משהו שאדם עושה. זה לא מספיק להגיד ״יש לנו דרך״ במבט נחוש ומיומן לתוך המצלמה. דרך היא משהו שצריך ללכת ביומיום, ומתוך צעדיך ומעשיך העקביים היא מתהווה ונעשית ברורה.
יש לכם דרך?
המצביעים בורחים, כי הדרך של מפלגת העבודה מפוזרת כבר שנים לא מעטות. ממפלגת מיינסטרים של מרכז־שמאל, היא הפכה עם השנים למפלגה שחלק ניכר מחבריה שייכים אידיאולוגית למרצ, שלא לומר חד״ש. הם בולטים, הם משיגים לייקים וכותרות, יש מתפקדים שמצביעים עבורם, אבל הם לא באמת שייכים לדרכה ההיסטורית של המפלגה. ככל שהם יתעקשו ללכת בדרכם האינדיבידואלית, ובמקביל לטעון שהם מייצגים את העבודה ההיסטורית, תמשיך אותה המגמה.
אם מפלגת העבודה רוצה לחזור להיות אלטרנטיבה, קודם כל שתסדר את עצמה מבפנים. מי מחבריה שלא מבין שמחזון שתי המדינות נהיו פתאום שתי מדינות פלסטיניות, ביו״ש ובעזה, ולא מעדכן את פתרונותיו הציוניים בהתאם, לא צריך להיות שם. מעט יושרה אישית תשאיר במפלגה רק את מי שבאמת מתאים.
הסיסמה אומרת ״יש לנו דרך״, בעוד שבמציאות הדרך מאוד היטשטשה, נכנעה לפרפראות פופוליסטיות. מי שראה את סרטון הבחירות של מרב מיכאלי, שתילחם כדי שמחירי הדאודורנט לנשים ישתוו למחירי הדאודורנט לגברים, מבין שסדרי העדיפויות של החבר׳ה האלה הפכו קצת מטורללים.
מחנה מרצ הוא קטן, אך רעשני ומפונק, מסרב להתייחס לנטיותיו של מרבית העם, ומדבר גבוהה־גבוהה על ערכים אוניברסליים כאילו היינו נורווגיה או קנדה. בישראל אין פריווילגיה לחשוב כמו ברלינאי, ופעם במפלגת העבודה זה היה ברור. ישראל היא מדינה שצריכה לשלב ערכים אוניברסליים עם מציאות מזרח־תיכונית, ועם נתונים כאלה אין באמת מדינה אחרת שאנחנו יכולים להשוות את עצמנו אליה. אנחנו יצור ייחודי, לטוב ולרע, ומתוך ההבנה הזו צריכים לפלס את דרכנו ואת האידיאולוגיה. האם כל חברי מפלגת העבודה הנוכחיים, שיודעים להתראיין ברהיטות ולעשות סרטונים נפלאים, מודעים לזה?
שמולי הוא חבר כנסת חרוץ, לא מתלהם, יודע לעשות עבודה פרלמנטרית, לבו נמצא במקום הנכון. אבל חברי העבודה ירו לכל הכיוונים בקדנציה האחרונה. הם קבוצה אימפולסיבית, תגובתית. גם כאופוזיציה צריך דרך אמיתית שכולם מאמינים בה, צריך חוט שדרה. המציאות בישראל השתנתה בעשור האחרון. מקומה האמיתי של מפלגת העבודה צריך להיות מרכז מדיני ושמאל כלכלי, אבל לא רדיקלי. היא צריכה לוודא שחבריה אינם קיצוניים בדעותיהם אם היא רוצה להישאר חלק מהמיינסטרים. כיום זה לא קורה, ועד שזה לא יקרה, עדיף לחסוך את הכסף שנשפך שם על סרטונים מצוינים.