יש משהו מעודד בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא להמליץ על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני הבחירות. יש לגשת לבחירות כאשר ראש הממשלה הוא בחזקת חף מפשע. כמו כל אזרח, כמו כל חשוד, כמו כל נאשם, כמו כל עבריין, כמו כל אזרח שנקלע לתסבוכת - נתניהו הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו.
אם באמת נתייחס אליו כאל חף מפשע, הדבר יחדד את מה שאנחנו רואים ומקבלים ממנו בתקופה הזו שלפני הבחירות. למשל הסרטונים שהוא מפיץ או הניסיון המקולקל שלו לתקוף ולהגחיך מערכות שלמות, בהם המשטרה, הפרקליטות והעיתונות. אם נתניהו יתנהג כחף מפשע, הוא יתקשה להסביר את האמירות הקשות והמכלילות שלו נגד מערכות שלטון החוק, שכרגיל עומדות בסתירה לכל מה שהוא אמר עליהן בתקופות אחרות.
הרי לא יכול להיות שבזמן שהמשטרה האשימה את אביגדור ליברמן הוא הביע אמון מלא במערכת אכיפת החוק ופתאום יש "מתפרה" לתיקים נגדו. הרי אי אפשר לקחת ברצינות ראש ממשלה של מדינת ישראל שחוזר על אמירות של בנו הבכור, יאיר, שכינה את ערוצי הטלוויזיה "ערוצי התעמולה השמאלנית", שמלגלג על חלק מהכתבים ושאומר שהערוצים לא מספרים את האמת.
אם מדובר בעבריין שמנסה לחמוק מהעמדה לדין, האמירות הללו מובנות. אבל אם מדובר בחף מפשע, זה בלתי נסלח. הרי אדוני ראש הממשלה, זה כמו לומר שכל הליכודניקים חשודים בשוחד, אף על פי שזה רק אתה. זה כמו לומר שכל הימניים מעודדים גזענות, אף על פי ששוב זה רק מעשה שלך. זה כמו לומר שכל בכירי הממשלה לא יכולים לדבר על נאמנות כי הם בגדו בנשותיהם ורצו עם הסיפור לטלוויזיה, אף על פי ששוב זה קרה רק במקרה אחד: שלך.
המתקפה הכוללת על ערוצי התקשורת, הפרקליטות והמשטרה היא לא רק גחמה של נתניהו - היא חלק מתוכנית. הוא רוצה שנצא מהכלים, הוא רוצה שנתקוף אותו בחמת זעם, הוא רוצה שיראו את הקצף על השפתיים, הוא רוצה שניראה כמי שמנהלים נגדו מלחמה אישית. ואז הוא יוכל לעשות שני דברים: לומר לכולם שהנה, מה שהוא טען במשך כל השנים התברר כנכון, ובנוסף הוא יוכל לעודד את נאמני הליכוד להתגייס למענו ולהציל את כבוד הימין.
מנהיג ללא מגבלות
נתניהו הוא אולי חף מפשע, אבל הוא גם חף כרגע מכללי התנהגות בסיסיים של מנהיג או נבחר ציבור. הוא חף מנימוסים למשל כלפי נאמניו דוד ביטן ומיקי זוהר, שלפתע גילו שנתניהו לא דואג להם. הוא חף מכל רסן במתקפות על יריביו. הוא מאשים את בני גנץ בהיותו שמאל חלש בעוד שהוא עצמו קיבל כמה החלטות "שמאלניות חלשות", שמהן הוא מנסה להתרחק ולהן הוא מנסה להתכחש.
הרי נתניהו הוא שאימץ את עקרון הסכם אוסלו ב־1996. הוא הוביל להסכם וואי (שממנו נסוג אחר כך), הוא ניהל מגעים על נסיגה מהגולן, ובעשר השנים האחרונות מעולם לא בלם מהלכים לרעיון החלוקה, גם מול ברק אובמה וגם עכשיו, מול ממשלו של דונלד טראמפ. בעיקר הוא לא הוביל מדיניות שונה מזו של גנץ בעזה. הוא אבי המדיניות של השארת חמאס ככתובת אפקטיבית, מוחלשת ומורתעת. זו ההנחיה שלו ושל שר הביטחון משה יעלון, מספר 2 ברשימת חוסן לישראל. הם כולם הובילו לאותו קו: נתניהו כמנהיג המדיני, יעלון כמוביל קו המדיניות הביטחוני וגנץ כרמטכ"ל שלא שש אלי קרב.
בעניין הזה נתניהו וגנץ דומים. שניהם לא יזמים, שניהם לא מסתערים לעימות צבאי, שניהם שקולים, זהירים, נמנעים ודחיינים. היוזמה היחידה של נתניהו בשנים האחרונות היא נגד הסכם הגרעין של איראן. בימים אלה היא אומנם קוצרת תוצאות והישגים, אבל יש לזכור שהיא החלה כתגובה למהלך שהוא עצמו לא הצליח לבלום, לעצב או להתערב בו.
נתניהו גם חף מבושה. הוא לא התבייש להאשים את גדעון סער ואת נשיא המדינה ראובן ריבלין בקשירת קשר פוליטי להדחתו, בלי להציג לציבור או להם אפילו ראיה אחת. הוא האשים את סער בבוגדנות פוליטית בלי להטיל על עצמו כל סייג או מגבלה שהוא תובע ביחס לאחרים. לנתניהו מותר לעשות את כל שמקומם אותו שעושים לו.
הוא חף מבושה גם בקריאה הישירה והפומבית שלו למפלגות הימין לאמץ לחיקם את יוצאי הזרם של כהנא, הזרם הגזעני ביותר בישראל. ראש ממשלת ישראל קורא למפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי להתאחד עם איתמר בן גביר ועם אלי ישי, שקוראים באופן פומבי להנהיג חוק שונה ליהודים ולערבים, שפועלים בגלוי נגד התבוללות ושקוראים לגרש את ערביי ישראל, מהלך שאף ראש ממשלה מהימין לא העז לעשות.
נתניהו קרא לראש הבית היהודי בצלאל סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה יהודית, שבראשה עומד ברוך מרזל, מתלמידיו של הרב מאיר כהנא, שרשימתו נפסלה ב־1984 בגלל גזענות. גם סימנה של עוצמה יהודית, כמו זה של המפלגה של כהנא, הוא "כ", ובמצע שלה נאמר שהיא תומכת ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהחלת הריבונות הישראלית בשטחים, תוך מלחמה מלאה ב"אויבי ישראל" והעברתם לארצות ערב.
נתניהו חף מכל רסן, כי הוא חייב לשמר את הגוש כדי שיוכל להישאר בשלטון. האם נתניהו החליט לשנות כיוון מדיני, ישאל השואל, והתשובה הברורה מאליה היא לא. מרזל יודע את זה. נתניהו לא רוצה לספח, לגרש, למגר או למוטט. הוא רוצה לשמר. לשמר את עצמו ואת המצב כמו שהוא.
לרגע אחד, כשהוא חף מכל מה שהוא עושה, בלי הבכיינות, האלימות, ההסתה, מאמץ היתר, הבחישות, הבגידות והקורבנות המיותרת, חף מענני ההאשמות שיתבררו רק בעוד כמה חודשים - נתניהו קוצר פירות מדיניים מעניינים. הוא ביקר בוורשה בכינוס שבו היו שותפים שרי החוץ של מדינות ערב, שמעריכים את המדיניות התקיפה שלו כלפי איראן ורוצים לשמוע אם אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה. הם באו לראות אותו אף שבכך למעשה הם נותנים לו לגיטימציה בינלאומית ואזורית לקראת הבחירות.
אם נתניהו היה באמת חף מהכל, גם מהאישומים וגם מההתנהגות הנלוזה שלו, היה אפשר לומר שנפתח כאן חלון הזדמנויות מדיני מעניין. הקואליציה הסונית נגד איראן פלוס תוכנית השלום של טראמפ יכולות היו להתגבש לכדי מהלך שישנה את המציאות במזרח התיכון. אבל נתניהו לא חף.
עם בן גביר ומרזל בגוש, עם עננה פלילית וחישוקים ימניים, עם הצהרות לאומניות ופסילת כל שותף אחר כמו גנץ או יאיר לפיד; נתניהו נבחר כשיש על ידיו אזיקים. אזיקי מדיניות, לא למלחמה ולא לשלום. לא למהלכים גדולים ולא ליוזמות צבאיות נרחבות. הוא לא רואה בעיניים, והוא חף מכל מגבלה. הוא חייב רק דבר אחד: לנצח ולהישאר בתפקידו. אחר כך הוא יבדוק ממה הוא יכול להתנער.