אבל, אבא", אמר לי הילד בן ה־5 מהמושב האחורי, "למה אמרת לו שקר?".
"זה לא בדיוק שקר", השבתי.
"אמרת לשוטר שלא נגעת בטלפון, זה שקר".
לא ידעתי מה להגיד לילד. "למה אמרת לו את זה, אבא? זה שקרנות".
"זה נכון, אבל זה לא בדיוק כמו שנראה לך, אתה...", התחלתי להסביר לו ונתקעתי.
"מה, אבא?".
"כן, אתה צודק", אמרתי, "הייתי צריך להגיד לו".
"אז למה לא אמרת?".
"זה מסובך, ארד".
זה נכון. שיקרתי לשוטר תנועה שעצר אותי לאחר שהבחין בי משחק בטלפון במהלך הנסיעה. "אדוני השוטר, תן לי להסביר", אמרתי והסברתי לו שזה לא היה הטלפון, אלא המסך של מערכת המדיה שבאוטו, שפשוט החלשתי את הווליום משם מאחר שהכפתורים של הווליום מההגה לא עובדים. איכשהו השוטר - שהיה במצב רוח טוב - ויתר לי ורק אמר שאפילו לכוון את הווליום באוטו זה דבר בעייתי והוא מבקש ממני לתקן את הכפתורים של הווליום בהגה וגם להבין שאני נוסע באוטו עם ילד קטן ושאדע איזה סיכון אני לוקח.
"ורד בגן אומרת שאסור לשקר", אמר הילד, "אני לא משקר".
"כן, אסור לשקר", אמרתי לו, "ורד צודקת".
"אז למה שיקרת?", חזר הילד על השאלה (כפי שילדים נוהגים לעשות, הם מסוגלים לשאול את אותה שאלה אינסוף פעמים). הבנתי שאני חייב לשנות נושא והצעתי לילד שאשים את הפסקול של "מלך האריות" שהוא כל כך אוהב. הוא התרצה, והרמקולים החלו להשמיע את הצלילים המופלאים שרקחו אלטון ג׳ון וטים רייס. "משתגע כבר מלך להיות", הילד שר ביחד עם השיר, ואני בינתיים חשבתי לעצמי שבעצם לא רק לשוטר שיקרתי אלא גם לילד שלי. כלומר, יכולתי לומר את האמת המוחלטת לשאלתו מדוע אמרתי לשוטר דבר שקר, אבל החלטתי להסתפק בצמד המילים האהוב על ההורים: "זה מסובך".
כלומר יכולתי להגיד לו את האמת: שבעולמנו נהוג לעגל פינות ופעמים רבות אתה קובע אילו חוקים תקפים לגביך ואילו לא. מה זאת אומרת? אקט כזה, שבו אתה מציץ לרגע במהלך הנסיעה בטלפון ושוטר עוצר אותך, נחשב מבחינת רוב האנשים ללא יותר מ"נדנוד" של שוטר תנועה מתוסכל, שצריך למלא את המכסה החודשית של הקנסות שעליו לתת והחליט להתעלק עליך. אין ספור פעמים בחיי שמעתי מאנשים אחרים מספרים לי על המכסה החודשית הזו שיש לשוטרי התנועה, ואין ספור פעמים אמרתי את זה לאחרים. אבל האמת היא שמעולם לא בדקתי את זה בפועל, מעולם לא וידאתי את זה.
נוח לי לחשוב ככה ודרך זה להתייחס בביטול לשוטרי התנועה המעצבנים. האמת היא שמספר תאונות הדרכים בארץ הוא פסיכי, וכבישי ישראל מבחינה סטטיסטית הם המקום המסוכן ביותר בארץ. כל שנה נהרגים בין 300 ל–400 אנשים בתאונות דרכים, ובסך הכל מאז קום המדינה נהרגו 32 אלף איש בתאונות דרכים. הרבה יותר מאשר בכל מלחמות ישראל ובפיגועי הטרור ביחד. אבל העיקר שאנחנו מתמרמרים על שוטרי התנועה עם המכסה החודשית שלהם ושאנחנו משקרים להם כשהם באים לתת לנו קנס על עבירה. בעולם מתוקן היינו צריכים להצדיע לכל שוטרי התנועה שאנחנו רואים במקום לזלזל בהם ולהסתכל עליהם כעל הסוג המעצבן ביותר של שוטרי ישראל - שזו התפיסה הרווחת בציבור לגבי שוטרי תנועה.
אולם הכי גרוע, זה מה שהבנתי והיה לי הכי קשה איתו, זה שבעצם ההתרחשות שקרתה לימדתי את הבן שלי (והילדים קולטים הכל) לגשת לעולם בצורה עקומה וששקר הוא כלי יעיל בשביל להתחמק ממה שלא מתאים לך במציאות.
פס הקול של "מלך האריות" המשיך להתנגן ברכב, ובאחת הפאוזות שבין שיר לשיר הילד ביקש לברר איתי: "אבא, גם אני שאגדל אהיה מלך כמו סימבה?". מאחר שהחלטתי שמעתה אמנע כמה שיותר, עד כמה שניתן, מעיוות המציאות מול הילד ואדבק באמת, השבתי לו: "תראה, אתה תמיד תהיה מלך של אבא".
"אבל אבא של סימבה נהרג, מה, גם אתה תמות? ואז איך אהיה המלך שלך, אם תמות?".
"תראה, ארד", התחלתי לגמגם, "עקרונית, כולם בסוף מתים".
"אז אתה תמות?".
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "עקרונית, כן".
"וגם אמא תמות?".
"אה, תראה, כל בן אדם מתישהו מגיע לסוף שלו".
"מה, גם אני אמות?", אמר הילד בבהלה מוחלטת.
הבנתי שאני במצב חירום והחלטתי ללכת על פעולת הסחה. "אתה יודע מה, ארדי? רוצה שנעצור בתחנת דלק ונקנה ביצת הפתעה של מטוסי־על?".
הילד התלהב. המוות נשכח. "אבל שלא ייצא לי בביצה שוב ג׳ט כי כבר יש לי אותו, אני רוצה שייצא לי את דוני", הוא הדגיש.
"אוקיי".
"ייצא לי דוני?".
"אני מקווה, ארדי", אמרתי לו, "אני מקווה מאוד, אבל אני לא יכול להבטיח".