במחצית 1953 עמד הפיקוד הבכיר של צה"ל ללא תשובות למציאות הביטחונית הקשה שהלכה והחמירה. מאז תום מלחמת העצמאות נערכו פלישות יומיומיות לשטחי המדינה הצעירה, פשיטות על גידולים ורכוש לצד מעשי רצח מזעזעים. שלא לדבר על כישלונות צבאיים כמו בקרב תל מוטילה שמעל הכנרת, שבו איבד צה"ל 41 לוחמים, תוך הפגנת ביצועים אומללים ונורמות פיקודיות פסולות.
בניגוד לעמדת הפיקוד הבכיר, בכללו משה דיין, החליט ראש הממשלה דוד בן־גוריון לאמץ הצעה לשנות את כללי המשחק כדי להתמודד עם הפיאסקו הביטחוני. הרעיון נהגה על ידי רס"ן צעיר בשם אריאל שרון, שאומנם אחרית ימיו הייתה מבישה, אבל אין עוררין לגבי כישוריו הצבאיים. שרון הקים את יחידת הקומנדו ה־101, שבשיא הפעילות שלה מנתה לא יותר מ־40 לוחמים. היא פעלה עצמאית במשך פחות משנה, אבל שינתה את הרוח ואת קוד ההפעלה של צה"ל כולו לדורות.
מרתק לקרוא את היומנים של מאיר הר ציון, מי שהיה הלוחם האגדי של ה־101 ואחר כך של הצנחנים, עד לפציעתו הקשה. מהיום שבו התייצב על הגג של משטרת אבו גוש ואכל בולי ביף עם שרון וסגנו שלמה באום, דרך התיאורים היבשים של פעולות מהנועזות ביותר בתולדות צה"ל. לא פעם היה מדובר רק בכמה לוחמים נחושים שצעדו ברגל רחוק מעבר לקווי האויב וביצעו את המשימה ללא פשרות.
הרעיון היה לבצע פעולות תגמול שיטתיות שהוציאו את האויב משיווי המשקל והכניסו אותו למגננה. מדיניות ששמה קץ לקלות הבלתי נסבלת של הפגיעה בנו והביאה לרגיעה בגבולות. התעוזה, החשיבה מחוץ למסגרת, הנכונות להכאיב לאויב ולספוג גינויים בינלאומיים - כמו בפעולת קיביה - הניבו תוצאות מזהירות. היחידה הזעירה הובילה לימים את חטיבת הצנחנים והיוותה ערש גידול ליחידות המיוחדות של צה"ל. עד היום היא מושג נערץ ובצדק.
מי שמתעמק במבוך שלתוכו נקלעה היום הצמרת הביטחונית, מהמטכ"ל ועד לראש השב"כ, מבין עד כמה נדרשת להם שוב רוח ה־101. נדרש שינוי מנטלי קיצוני, אימוץ דרך מחשבה חדשה, שתוציא אותנו מהדשדוש המסוכן בביצה הקוגניטיבית שלתוכה שקעה הצמרת.
דוגמה מצמררת לכשל ולאבסורד ניתנה ביום ראשון השבוע, בישיבת הקבינט הביטחוני. ראשי המערכת הביטחונית התנגדו לבצע את החוק החדש, שמחייב לקזז מהכספים המועברים לרשות הפלסטינית את הסכום שמועבר למשפחות ולפעילי הטרור. המורך ואובדן העשתונות הגיעו עד כדי הטענה שבגלל קיזוז כספי הטרור יוחמר המצב בדרום, כי אבו מאזן לא יעביר את הסכומים המקוזזים לחמאס.
קשה להכיל את עומק האומללות והעיוות שבטיעון הזה. הוא נטען בעוד שאנחנו קוצרים את פירות הביאושים של בריחת "ההתנתקות", של ההתקפלות המבישה מול "הפגנות" חמאס בשנה האחרונה, ולמרות ההסכמה להזרמת כספי הפרוטקשן הקטארי לאויב בדרום. לנוכח כל זה מתקיימות המהומות על
הגדר במלוא עוזן: הירי, המטענים המתוחכמים שגם פוגעים בחיילים וקצינים ומעל הכל - חידוש הניסיונות להבעיר אותנו מהאוויר.
לראשי צה"ל והשב"כ אין מושג איך לפעול מול התגברות החוצפה וההתעצמות של האויב בדרום. בד בבד הם הפכו לסנגורים הראשיים של ההסתה ועידוד הטרור מצד האויב שיושב ברמאללה. כל העוז שנותר להם הוא להפעיל את חיל האוויר מרחוק - באש מנגד. דווקא בין לובשי המדים שורר בלבול בין אוהב לאויב, בין אוכלוסייה מוגנת למי שאסור לחוס על חייו. מושפעים מהדפיטיזם והחתרנות של בצלם ושוברים שתיקה, עומדים קצינינו הבכירים ללא תשובה, עד כדי טירוף ה"הקש בגג".
צה"ל אומנם התעצם והצטייד להפליא במהלך השנים, אבל איבד את רוח העמידה והתושייה של הפיקוד הבכיר. ראשיו איבדו את הביטחון העצמי בהפעלת כוחות קרקע, כמו גם את התעוזה והנכונות לשלם מחירים כדי להשיג מטרות. זה לא נוגע לחיילים ולמפקדים ברמות הביניים, זה לא חל על היכולות הסיכוליות המופלאות של השב"כ, אבל זה כולל בהחלט את המטכ"ל וצמרת השב"כ.
ביומניו כותב מאיר הר ציון שההצלחה של ה־101 נבעה מהדבקות הבלתי מתפשרת של מי שחשו כי אין לנו ברירה אלא להצליח. ואילו היום סוממה הצמרת הביטחונית שלנו בתחושה מסולפת, כאילו אנחנו כל כך חזקים עד שאפשר לוותר, לספוג ולהכיל עד אין קץ. אם אנחנו חפצי חיים, לתסמונת הזו חייבים לשים קץ - לחזור לרוח ה־101.
הטייסים יקבעו לאן טסים
תארו לעצמכם חברת תעופה שמפרסמת את תמונות הטייסים שלה ומהללת את כישורי הטיסה שלהם. היא מאיצה בכם לקנות כרטיסים בכל כספכם ורק מסרבת לומר לאן תטוסו. הססמה שלה היא: "לא אמריקה ולא אירופה", והיא מבטיחה להטיס אתכם למחוז מבטחים, אם כי מסרבת לגלות מהו. זוהי בדיוק התמונה שעולה עכשיו מהמפלגה המוזרה שהקים בני גנץ. מפלגה שמתהדרת בכך שהיא לא ימין ולא שמאל, ממלמלת ססמאות כלליות ומציגה סתירות
פנימיות קיצוניות, רעיוניות ופרסונליות.
ביום שלישי הוצגה בפנינו רשימת 30 הטייסים המהוללים. עיון בה חידד את התמיהה. שהרי מה הקשר בין בוגי יעלון וצביקה האוזר, תומכים מובהקים של ההתיישבות ביו"ש, לבין, למשל, מיכאל ביטון, מספר 6 ברשימה. ביטון הצהיר בעבר שההתנחלויות הן מכשול לשלום והטיף להתכונן לגירוש מאות אלפי יהודים מיו"ש. או מה הקשר בין אנשי יעלון לחילי טרופר, מספר 7 ומי שנחשב למוציא והמביא של ראש הרשימה. טרופר רץ בעבר ברשימת העבודה תוך שהוא מדבר נחרצות נגד ההתיישבות ביו"ש. אותו הדבר לגבי אלון שוסטר, האיש שסירב לסייע אפילו לשיקום של עקורי חבל קטיף, מתוך עוינות ושנאה לכל מה שהם מייצגים.
והנה, אם נניח לעניינים זניחים כמו התיישבות ופלסטינים ונפנה לזירת השמאל־ימין האמיתית - הכלכלית־חברתית - תגבר התמיהה. האם רשימת גנץ מזדהה עם הסוציאליזם החזירי של אבי ניסנקורן, שהוצב זה עתה במקום השלישי? האם תפיסת העולם של ניסנקורן היא זו שמכר בני גנץ לאלפרד אקירוב ויתר בעלי ההון שמממנים את ההרפתקה הפוליטית שלו? האם המפלגה הזו הולכת בדרכו של ראש ההסתדרות הפורש להמשך ניפוח המגזר הציבורי והעלאות המסים האינסופיות?
ומה לגבי פוזת המאבק בשחיתות שאימצו ראשי המפלגה, הרי אין שחיתות ציבורית גדולה יותר מהסחיטה באיומים של הוועדים הגדולים במשק, בני הטיפוחים של ניסנקורן. האם זוהי רוח טוהר המידות שמבשרת רשימת גנץ?
ובכלל, איך ייתכן שתנועה חדשה מבקשת תמיכה מהבוחרים בלי לפרסם מצע, תוכנית פעולה, שלא לדבר על התחייבויות ברורות? האם אין למפלגה הזו השקפת עולם, חוץ מאשר סידורי כיבודים ושלטון לחבריה. או שחמור מכך, יש להם השקפה ברורה רק שלנו אסור לדעת מהי, כדי להטעות מקסימום בוחרים שייתנו להם את קולם בטעות.
אין ספק שמתן דגש לפרסונות במקום לדרך מאפיין גם מפלגות נוספות, אפילו הקמפיין של נתניהו בליכוד לא מציג רעיונות מעבר לטענה שנתניהו הוא ימין. אבל אצל רשימת גנץ נחשף שיא של ציניות ועכירות, שמתחפש לנורמה חדשה של ניקיון כפיים ושקיפות.