אני בעשור החמישי בחיי, ומתפלל רק לדבר אחד: קקי בחיתול

מי היה מאמין שבעשור החמישי לחיי, אחרי שהייתי לאדם רציני ומוערך בקהילה, אשא עיני אל–על ואתפלל ימים ארוכים לדבר אחד ויחיד: קצת קקי בחיתול. זה החל בתחילת השבוע, כשבתי בת החודש החלה לגלות סימנים קלים של עצירות. היא לא התלוננה ונראתה עולצת כהרגלה, אף על פי שהיציאה היומית והמיוחלת בוששה לבוא.
 

בימי שגרה כלל לא הייתי מתרגש מזה, אבל החסר הנדון מגיע כשברקע אקלים סוער. טלטלות שליוו אותנו מאז לידתה הפכוני מאיש שבז לסכנה ולחיי השגרה הבורגנית ליצור שטובע בחרדות אינסופיות. כל שיעול ואדמומיות קלה שפוקדים אותה צומחים בדמיוני לאסון קטלני. אם תתעטש יותר מפעם, לא אשן ואחשוב על דלקת ריאות, וכשהיא לא מסיימת את הבקבוק, אתכווץ מהמחשבה שאולי תסבול מבעיות משקל.
 

במהלך ארבעת השבועות הללו אין תרחיש אסוני שלא נברתי בו והוטרדתי ממנו, וכך הגענו לצומת הקטלני שקשור לחילוף החומרים של מיכאלה אתגר הזעירה. בהתחלה ניסיתי להתעלם ולשכנע את עצמי שזה בסך הכל עניין זניח שכל פעוט חווה, אלא שאז הבטתי בגופה ובבטנה, שנראתה תפוחה כמו זו של ילד מורעב בשיאה של הבצורת בבוטסואנה והסתחררתי. 
 

כדי לברר את הסוגיה פניתי למספר רופאים. כולם ניסו להרגיעני. חמושים בשלל תיאורים מדעיים ופסיכולוגיים הסבירו לי שאין מה לדאוג. אבל ברגע שנפרדתי מהם, שוב זה קינן בי: ברור שאין הם דואגים, מדובר בילדה שלי ולא שלהם. הצרה התעצמה כשנתתי דרור למחשבות הללו ושחררתי הערות רוויות היסטריה ברחבי הבית. אחרי כמה ימים אשתי איבדה את הסבלנות ואיימה לשלוח אותי לישון ברחוב אם לא אירגע. ברור שהכל לא רציונלי ואני מתנהג בפסיכיות קלה, אבל זה בלתי נשלט. החשש גדול וחזק מרצונותי. התנצלתי בפניה ועטיתי על פני חיוך של אדם קליל ובטוח, אף על פי שהמחשבות הטריפו אותי. 

 

***
 

מיליארדי אנשים בעולם הולכים לשירותים בלי שום בעיה, למה דווקא אצלה זה נתקע? עברנו לשלב האקטיבי והתחלנו לתרגל עמה שלל פעולות פיזיות שאמורות לקדם את העלילה. ראשית, יישמנו מתיחות וקיפולי רגליים לכיוון הבטן שהפכו את הקטנה למעין קפיץ קפוץ אנושי. מיכאלה הייתה די משועשעת משגרת האתלטיקה הקלה החדשה. ייתכן שממש פיתחה ציפייה לדבר. הוספנו מיני עיסויים באזור הבטן, שרוככה בעזרת שמן קיק. כדי לתת טעם אומנותי חיברנו שיר מיוחד, אופטימי וקליל, שמורכב מהאותיות שיוצרות את המילה המיוחלת. שעות ארוכות ליטפנו, עיסינו, ריננו, הפעלנו את גפיה וכלום. אין בשורות.
 

בשעת לילה מאוחרת, בעקבות התקף לחוץ ומבוהל, התקשרתי לאחד הרופאים. הוא ביקש לדעת אם החלפנו פורמולה למזון שלה. השבתי שכן. הדוקטור השיב שייתכן שהקושי מגיע משם. עשינו זאת כי רופא אחר המליץ על המהלך. קיללתי את עצמי על שהאזנתי לרופא הראשון והתקשרתי אליו כדי לגדפו. הוא טען שהצדק עמו והעצה החדשה שגויה לחלוטין. קיללתי את שניהם. קרוע ומבולבל פניתי לחוות דעת של דיאטנית מומחית שהעלתה אפשרות שנר פלאים יפתור הכל. 
 

באשמורת השנייה, במצוקתי הרבה יצאתי לכיוון בית מרקחת שפתוח 24 שעות ביממה. הרוח והאפלה הכו בי, והטוסטוס רעד. רק כשהגעתי בישר לי הרוקח שלנר המקל דרוש מרשם. כתחליף ועל מנת שלא אצא בידיים ריקות רכשתי כדור הרגעה על בסיס טבעי ובלעתיו עוד לפני ששילמתי על הרכישה בקופה. בשובי הביתה הילדה ואשתי ישנו בשלווה, ואני מותש צללתי לתוך תרדמה ארוכה שאותו רגיעון הציע. 
 

למחרת התעוררתי לקול צהלה רמה שבקעה מהסלון. "הילדה עשתה קקי!", קראה אשתי בגאווה. "קקי יפה וגדול", הוסיפה בפירוט. הלב גאה. הקטנה בסדר. היא תגדל, יהיה לה חילוף חומרים תקין, וחייה יתפתלו היטב. מזל גדול. כמה אושר טמון ביציאה אחת קטנה.