תקווה חדשה ותקווה ישנה. הנה נוסדה לה רשימה טרייה, גדולה ומרשימה שמנסה להציג אלטרנטיבה לכוחות הישנים והמוכרים. אחרי שקמה בדרמטיות והצליחה לגרום לסקרנות, הציבור והתקשורת נסחפו בפרץ אדיר של שמחה ותקווה ששינוי אדיר עומד בפתח. יועצי תדמית וספינולוגים שאמונים בימי שגרה על מכירת ג'ינסים ומשחות שיניים משכנעים אותנו בקמפיינים מעוצבים בקפידה בעזרת ממון רב של טייקונים שמתבצרים במגדלים, שרק אם תהיה חלופה שלטונית המציאות תשתנה מן הקצה אל הקצה. שהכלכלה תצמח שבעתיים ושהחלשים יזקפו קומה וימצאו עצמם לומדים בהרווארד. שיוטבו חייהם של בני מעמד הביניים, כך שכולם יוכלו לרכוש דירות בלב תל אביב או בקו ראשון לים. גם הביטחון יתעצם, והלוחמה תיעלם מחיינו.



בוודאי. אין ספק שביום הראשון לקדנציה של הממשלה הבתולית הפלסטינים יכירו סוף־סוף בקיומנו וירוצו כפופי גב לעבר הגדר שבקצה עזה עם פרחים ושוקולד כדי להתנצל, תוך שהם מודיעים על התנערותם המיידית מחמאס ובהכרת תודה יקראו בעברית רצוצה: "יאסר ערפאת כלב".



וזה עוד לא הכל. הפקקים יתפוגגו, וכהרף עין יצוצו תשתיות וכבישים שלא הכרנו. חלליות יובילו אזרחים מרוצים למקום עבודתם. הבירוקרטיה תסתיים, והפקסים יושמדו באחת. יהיה חופש לחילונים בשבת לקנות כאוות נפשם בלי לפגוע בדתיים ובמורשת ישראל. הלהט"ב יזכו בחירות ושוויון. והעם בכללותו ינטוש את דרך הבשר, יעבור לצמחונות ויחיה תוך מלמול מנטרות הודיות עתיקות משקדים וסויה. ובראש הרשימה, מעל הכל, המילה "שמאל" תיעלם מחיינו לנצח נצחים ותוחלף בביטוי "ימין מתון". עם התפוגגותה ייקבר כל מה שרע בישראל: קנסות, כאבי שיניים, רעש בין שתיים לארבע וגלוטן.



כהרגלי, מה שתיארתי כאן מעט מוגזם, אם כי מעשית התמונה הזו לא רחוקה מרמת הציפיות שנוטעים בנו, אף שכולנו יודעים, הקונים והמוכרים, שמדובר בקשקוש אחד גדול. כמדי ארבע שנים גם הפעם מספרים לנו בלופים, ואנחנו, טיפשים שכמותנו, נותנים לעצמנו להיסחף.



הדבר משול לתקווה שאני חש בתחילת עונת הכדורגל המקומית. ברגע שמגיע חודש יולי, לבי מתמלא בחום וממש עולה על גדותיו בפנטזיה שהנה השנה תהיה רמה. זה מתגבר כשכותרות העיתונים זועקות על רכש נוצץ, מהפכה ניהולית או מאמן פיני ידען שהגיע לשנות. יש משהו מתוק באווירת הכחש הזו שאופפת את חיי לכמה שבועות. למרבה הצער, כשהיא מתפוגגת זה כואב מנשוא. הדאון - כמו האנגאובר מרושע שמגיע אחרי שתייה של באקט בתאילנד - קטלני.



בפוליטיקה זה גרוע פי כמה. עוצמת התקווה שמחלחלת היא כבירה. היות שיש תקציבי ענק, גדולי המניפולטורים באמת גורמים לך לחשוב שממשלה אחרת או מפלגה חדשה יעשו משהו אחר. משהו מהפכני. וכמה מהפנטת ההזיה. היא משתלטת וחותכת את המוח כחמאה. כי מי לא רוצה מציאות טובה יותר?


בסוף צדק קהלת המדוכדך, שאמר ברוב תבונה שכלום לא משתנה ולא ישתנה. הבעיות שלנו רודפות אותנו וימשיכו לשעוט בעקבותינו עוד שנים רבות.



הקושי הצבאי, למשל, בלתי פתיר. ושוב, כשם שנאמר בכתובים: על חרבנו נחיה. מסביבנו חיות, רוצחים קרי לב. הם לא ילמדו לאהוב אותנו, ואם תשאלו אותי גם לנו לא בוער לחבב אותם. לנצח כך יהיה. בתי החולים ימשיכו להיות עמוסים. בעולם המודרני והקפיטליסטי רפואה ציבורית שווה לכל היא עניין מורכב, מה עוד שרמת החיים ותוחלת החיים עולות. לכן נמשיך לחוות עומס במיון ואשפוזים במסדרונות.



גם המתח בין דתיים לחילונים לא יתפוגג כל כך מהר. ממשברי קואליציה ועד הפגנות נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת, המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית למדינה דמוקרטית ויהודית ימשיך כנראה ללוות אותנו עד קץ הימים. עד בוא המשיח לפחות.



מה עוד? כן, הצפיפות בכבישים. הפקקים הם פועל יוצא של הדודא שלנו לרכב פרטי. גם אם ייבנו מסלולים מפה ועד השמש לא נספק את התשוקה המטורפת של הישראלים ליונדאי חדשה. והשחיתות? אני בטוח ששבועות ספורים אחרי שתוקם הממשלה החדשה, אם תוקם, נלמד ששר בכיר חשוד שקיבל כסף מאיזה איש עסקים בעל דרכון זר ושחבר כנסת היטיב עם מקורביו בניגוד לחוק. אז יקומו ארבעה עיתונאים בכירים ויזעקו שהממשלה מושחתת, שראש הממשלה עריץ וימשיכו עם שלל ססמאות מוכרות. והאזרח הפשוט יישב מדוכא בביתו, על ספה מהוהה, ויחלום על השאיפה לחיים טובים יותר ששוב התעופפה לה ברוח.