אלו אומנם החדשות של השבוע שעבר, ואני יודעת שכבר הבטחתי כאן לפני כמה שבועות שלא אפצה פה יותר על הבחירות ואשתדל להשתמש כמה שפחות בשורש ב.ח.ר על הטיותיו השונות, מכיוון שבאמת כבר אי אפשר לשמוע או לקרוא עוד איזה הגיג דעה של מישהו לא רלוונטי כמוני. ועדיין, בכל פעם שמתפרסמת תמונת שלושת הגנרלים ויאיר לפיד מכחול לבן, ונשים שאני מאוד מעריכה מעלות את הכיתוב הטרחני: "איפה הנשים בתמונה?", אני מודה שמתחשק לי לתלוש את שערות ראשי אחת אחת. וציון הספר שלי יעיד שטפו טפו יש הרבה.



הרי בשנת 2019 עצם ההערה ש"אין נשים בתמונה" מיותרת כמעט כמו הגשם שנזכר לרדת באמצע חודש מרץ. יש לי חדשות בשביל כל מי שצועקת "הדרה" רק כי זה אופנתי, אנחנו לא בשנות ה־60 או ה־70 או בפרק של "מד מן". לא, אנחנו ממש לא במקום שבו אנחנו צריכות לחפש את מקומנו או לשאול למה לא צירפו אותנו שוב לקבוצה החזקה במחניים.



אני מסכימה שאין מספיק נשים בתפקידי מפתח בפוליטיקה כמו שהיינו רוצות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבכנסת האחרונה היה מספר שיא של חברות כנסת (בסדר, גם אם לא מספיק); שאחרי הפריימריז במפלגת העבודה הגיעו חמש נשים למקומות גבוהים ברשימה ולא בזכות טובות או שיריונים; ושבראשות המערכת הפיננסית הבנקאית במדינת ישראל עומדות נשים.



נשים צריכות להיות בכל מקום, וראוי שיהיה שוויון בין נשים וגברים, אבל זה בסדר גמור אם הן בוחרות שלא או שחבורת גנרלים החליטה שהם יעמדו בצמרת, זכותם. אישית, אני לא רואה שום בעיה עם זה.



התסמונת הזאת קצת מזכירה לי את השמן שהפך רזה ועדיין חושב כמו שמן. יכולנו לראות את זה בבירור, כשרותם סלע כתבה פוסט נגד ראש הממשלה. הרשת הייתה סוערת ונרגשת כאילו איש מהמגיבים לא העלה על דעתו שרותם סלע היא אישה שיש לה פה וגם מוח, וראו זה פלא היא אפילו מסוגלת להשתמש בשניהם בהרמוניה. "כל הכבוד!", כתבו כולם. אכן, כל הכבוד, אבל רק מכיוון שהתגובות נגדה - יודע כל מי שאי־פעם ספג לינץ' מבריוני המקלדת - מצריכות אורך רוח.



אבל אלוהים ישמור, האם יש מביך יותר מ"היפות שלנו" (להלן, סלע, שלומית מלכה וגל גדות) ש"הראו" לעולם שגם לנשים יפות - וממש רזות - יש יכולת מחשבה עצמונית?



כמה ימים מאוחר יותר, בשבוע האופנה (שלא הוזמנתי אליו ונורא נעלבתי, לתשומת לב הנוגעים בדבר), הופיעה נטע ברזילי זוכת האירוויזיון ואישה מופלאה בפני עצמה (גם אם הייתה מגיעה למקום האחרון בתחרות) בבגד ים. "אמיצה", קראו לה הכותרות באתרים השונים, ופוסטים של העצמה נפוצו לכל עבר. אני יודעת שזה לא מובן מאליו לראות אישה במידות גדולות צועדת על מסלול בשבוע האופנה לצד דוגמניות דקיקות, ומי אני שאקל בכך ראש, בפרט כשמדובר בתעשייה שקשה לשנות את חוקיה הנוקשים. מנגד, אני לא רואה אומץ בצעידה של נטע בבגד ים על המסלול אלא דבר טבעי לחלוטין. ושוב אנחנו חוטאים בחטא ה"כל הכבוד לך", שבא להרים אבל עושה יותר נזק מתועלת.



פתאום נזכרתי שכשהייתי בגן חובה הגיעה יום אחד מחליפה לסייעת, שכנראה לא סיימה את לימודיה בסמינר. על ציור מושקע שהכנתי היא אמרה לי: "מה זה הקשקוש הזה". כמובן שהפסקתי לצייר וסירבתי מאז לקחת חלק בכל פעילות אומנותית שהיא. הגננת, שהבינה את שהתרחש, הקפידה לומר לי בהגזמה: "איזה ציור נפלא" ו"איזה יופי את מציירת" על כל חתיכת קו שצייר טוש שנפל לי בטעות מהיד. היא לא ידעה שגם ילדות בנות 6 מבינות מתי מבוגרים עושים עליהן מניפולציה שאין מאחוריה דבר אלא חמלה וניסיון להתעלם מהמציאות - אני לא יודעת לצייר, לעולם לא אדע לצייר, וזה ממש בסדר.



אני מניחה שהגיע הזמן שנבין שגם אם לא הגענו לסוף הדרך ושוויון הזכויות עדיין לא הושג, אנחנו יכולות להישען קצת אחורה בנחת ולהבין שצעדנו כברת דרך עצומה. אף אחד לא צריך לעשות לנו טובה, לשתף אותנו בתמונות יח"צ בשדה חמניות, או לשריין לנו מקומות מראש. אם אני עושה תחרות פוש־אפ עם החבר הכי טוב שלי מהקפה, אני רוצה לנצח אותו בלי לקבל פור. אפילו אם אני גרועה בפוש־אפ וסביר להניח שאפסיד, יש כל כך הרבה דברים אחרים שבהם אני יכולה לנצח כל גבר בקלות.