גם את זה ישראל אימצה מאמריקה: כך מדיחים מנהיג בלי לשכנע את הציבור

השבוע – כשאנחנו היינו עסוקים בעניינים אחרים – התברר שלנשיא טראמפ יש סיכוי גדול מכפי שחשבנו לזכות בכהונה נוספת. עננה הוסרה מעל ראשו. עננת חקירה. לכאורה, אין לזה קשר אלינו. למעשה, יש ויש. דיוויד ברוקס, בעל טור נודע בעיתון "הניו יורק טיימס", כתב שלשום מאמר מעניין ובו טען כי החטא הקדמון של פרשת רוסיה־גייט, זו שבמסגרתה נחקרה השאלה האם טראמפ תיאם מהלכים עם הקרמלין כדי להיבחר לנשיאות, הוא פרשת ווטרגייט. זו הפרשה הנודעת שהביאה לפרישתו של הנשיא ריצ׳רד ניקסון. זו הפרשה, כתב ברוקס, שהחדירה ״רעל״ למערכת הפוליטית, משום שהציגה את האפשרות המפתה להביס את היריב ״בלי לעשות את העבודה הקשה של שכנוע הציבור להצטרף לצד שלך״. הדחה באמצעות שערורייה. 
 

אין קשר כמובן בין מה שעשה ניקסון לבין מה שלא עשה טראמפ, ואין קשר בין מה שלא עשה טראמפ לבין מה שאולי עשה נתניהו. אבל הדמיון במהלכי היריב הפוליטי בכל זאת מטריד. ניקסון זכה בבחירות 1972 בניצחון מהדהד, דרמטי. 49 מתוך 50 מדינות בחרו בו. הוא הוזז הצידה בהליך של חקירה, שתחילתו עבירות אוויליות, והמשכו ניסיון טיוח מגושם. טראמפ הפתיע בבחירות 2016, ומיד החלה חקירה גם נגדו. יריביו לא נזקקו לדוח הסופי כדי לקבוע שהוא אשם. ברוקס מצטט בראש מאמרו כמה יריבים כאלה. לדוגמה, המועמד לנשיאות מטקסס, בטו אורורק: ״יש לנו נשיא שלדעתי בלי צל של ספק חתר... לתיאום עם ממשלת רוסיה״. 
 

בלי צל של ספק. ובכל זאת התברר שיש ספק. או אולי אין ספק. טראמפ לא תיאם עם ממשלת רוסיה. שנתיים של חקירה מאומצת, מלווה בשערורייה פוליטית בלתי פוסקת, הסתיימו. מהבלון שנופח עד להתפקע לצרכים פוליטיים יצא האוויר. פרשת ווטרגייט יצרה את הפיתוי, רוסיה־גייט היא התוצאה. ולא רק רוסיה־גייט כמובן. גם מוניקה־גייט של קלינטון, גם איראן־גייט של רייגן. כל חקירה וסיבתה, כל חקירה ותוצאתה, אך לכולן מכנה משותף: הן מדיפות ריח חזק של לעומתיות פוליטית. ולעתים קרובות, שכרן יוצא בהפסדן. 
 

למתבונן מהצד הן מייצרות דילמה: אז מה, לא לחקור? לא לבדוק אם לראש הממשלה היו מניעים זרים כאשר רכש לישראל צוללות במיליארדים? לפעמים התשובה היא פשוט לא. הרומן של נשיא עם מתמחה לא צריך לעבור בצנרת הפלילית, וגם לא הרגלי שתיית הוויסקי של ראש הממשלה – אלא אם יתברר שהוא מקבל החלטות גורליות במצב של שכרות (מה שהיה פוסל מן הסתם גם את וינסטון צ׳רצ׳יל מכהונה כראש ממשלת בריטניה). לפעמים התשובה היא כן. כמו במקרה של נשיא שיועציו מצאו פרצה, או סדק, כדי לעקוף החלטה של הקונגרס הנוגעת לתמיכה במורדים בניקרגואה. או במקרה של ראש ממשלה שכמה מהקרובים אליו נחשדים שהרוויחו הון מעסקה ביטחונית עתירת ממון. 
 

אבל הכן הזה צריך להיות כן זהיר, מדוד. לא מתלהם. לא כן של ניסיון הדחה פוליטי בהליכים פליליים. לא כן של אין לי ספק, של ברור שהוא מושחת. רייגן שרד את איראן־גייט, גם קלינטון את מוניקה־גייט, עכשיו מתברר שגם טראמפ שרד את רוסיה־גייט. אצלנו נחקרו ושרדו נתניהו וברק ושרון. אולמרט נחקר ולא שרד. האם זה החטא הקדמון שלנו? או שאולי זו פרשת הדולרים של יצחק רבין בשנות ה־70, שהביאה לסיום דרכו באופן מיותר בגלל עבירה זניחה? כך או כך, גם למערכת שלנו הוחדרו בקבוקוני הרעל: הפיתוי להביא להדחתו של מנהיג בלי צורך לשכנע את הבוחרים להצביע נגדו בקלפי. לא מומלץ לשתות.