אני רע מאוד בלזכור תאריכים. באופן כללי אני רע מאוד בלזכור. לפחות רבע משגרת היומיום שלי מוקדשת לניסיונות כושלים להיזכר בכל מיני דברים שאני זוכר שעלי לעשות אבל לא זוכר מה הם בדיוק, ובלנסות לאתר כל מיני דברים שאני שוכח בכל מקום אפשרי. אני תמיד חוזר למקומות שבהם הייתי ומחפש שם את הטלפון, המפתחות, הארנק או מה שזה לא יהיה שאיבדתי. לכן אשתי לא התפלאה ששכחתי את יום הנישואים שלנו וגם לא ממש ידעתי להגיד כמה שנים אנחנו נשואים והסתפקתי במונח ״הרבה שנים״.
אולם בכל זאת נשאר לי מעט זיכרון מתפקד ומיד לאחר שהתבשרתי על ציון הדרך שהיום הזה הביא עמו, נזכרתי איך אחרי החתונה, בחמש בבוקר, שכבתי על המיטה של בית המלון ושאלתי את אשתי הטרייה: "נו, אז מה עושים עכשיו?", והיא ענתה: "עכשיו? שאלה טובה". לאט־לאט במהלך השנים האחרונות התברר לי מה עושים: בעיקר רבים. זה מה שזוגות נשואים עושים - רבים. זו התמצית של הנישואים. על זה נשען כל מוסד הנישואים.
פעמים רבות בעבר שמעתי את המנטרה "צריך ללמוד איך לריב", אך מעולם לא באמת הבנתי מה זאת אומרת: כלומר, איך בדיוק זה קורה ומתי זה קורה. לפני דקה מלאו לי 36 שנים, ולא נראה שאני בדרך ללמוד איך לריב. כשאני רב - אני רב, אני לא לומד. אינני יודע איך שומרים על איפוק ואיך שומרים על היגיון כשאתה נמצא בתוך מריבה, וקשה לי להאמין שאי־פעם אהיה אדם כזה שתראו אותו מתווכח עם אשתו ותגידו לעצמכם: "הנה בנאדם לומד, הוא ממש בתוך התהליך".

אני הכי גרוע בריבים. אני נלחץ ואיכשהו תמיד יוצאים לי מהפה הדברים הכי סבירים והכי לא חשובים. הנה לא מזמן במהלך אחד הוויכוחים שנמשך זמן רב, אשתי הודיעה לי שזה פשוט ״בזבוז אנרגיה״ להמשיך בוויכוח הזה שלא הולך לשום מקום. בתגובה הסברתי לה ש"את לא יכולה להגיד לי דבר כזה. אנרגיה לא מתבזבזת! יש כמות קבועה של אנרגיה ביקום, והיא לעולם לא משתנה. אנרגיה לא מתבזבזת, אנרגיה רק משנה מצב צבירה״. זה נניח מסוג הדברים שלא ברור כמה היה נחוץ להגיד אותם באותו הרגע.
כמו שקורה בכל ריב בסדר גודל בינוני ומעלה, מתישהו, לפחות כך זה אצלי, עולה התסריט הפסימי שבמסגרתו אתה מדמיין לעצמך איך הריב מסלים, והפערים גדלים עד כדי כך שאין ברירה אלא להיפרד. וכאן, במסגרת אותו תסריט, אתה פתאום מרגיש את כובד המשקל של ״הנישואים״. כי לאחר שניפצת את הכוס והבטחת לא לשכוח את ירושלים (דבר שאני חייב להודות שבשביל שכחן כמוני הוא לא פשוט בכלל) כל תהליך הפרידה נראה אחרת.

כלומר, שם הפעולה כבר לא יהיה ״להיפרד״ אלא ״להתגרש״ - מה שאומר הרבה פרוצדורות אבל בעיקר הרבה מבוכה ותחושת אשמה. נכון שאנחנו ב־2019 וליברליזם וכל זה, אבל עדיין פני הדברים הם כך שמבחינת החברה גירושים - עדיין - נחשבים לכישלון. ונכון שאנחנו חיים בחברה שבה הגירושים הפכו לדבר נפוץ, ונכון שאפילו ראש הממשלה שלנו הוא גרוש (פעמיים) ואיש לא מניח לרגע שחוסר יכולתו לתפקד בתא המשפחתי אומר משהו על יכולתו לתפקד כמנהיג, אבל עדיין להתגרש, לא משנה איך אתם מסתכלים על זה וכמה "מתקדמים" אתם מבחינת המחשבה, זה כישלון אישי.
לתחושתי, בדיוק כמו דמוקרטיה, מונוגמיה איננה השיטה המושלמת, אך היא הטובה ביותר שהצלחנו למצוא. יש לשיטה הזו הרבה ליקויים ואחוזי הצלחה שאינם בשמיים, אך לעומת שיטות אחרות - פוליאמוריה, פוליגמיה או ביגמיה למשל - היא פחות גרועה. הרע במיעוטו. 
ליד הבית שלי ישנו בית אבות, ופעמים רבות כשאני יוצא לטיול עם הכלב אני עובר לידו. תמיד יושבים שם בחצר כל מיני קשישים כמו מאובנים פרהיסטוריים, נותנים לקרני השמש ללטף אותם, ומביטים על התנועה של האנשים והמכוניות. רק אלוהים יודע מה עובר להם בראש. מדי פעם אחד הזקנים מתקרב אלי ומבקש ממני סיגריה. אז אני נותן לו סיגריה ומדליק לו אותה. הוא מביט בי, אומר לי "תודה, ילד" וחוזר לשבת על הספסל ולשתוק. פעם אחת לאחר שהדלקתי לו את הסיגריה הוא פתאום אמר לי ״אתה יודע, אשתי הייתה שונאת שאני מעשן ותמיד כשהדלקתי סיגריה היא הייתה נוזפת בי ואומרת לי ׳נו באמת, צבי, מה אתה צריך את הסירחון והרעל הזה? מה אתה בנאדם חלש? כשהתחתנתי איתך חשבתי שאתה חזק, אבל מה ידעתי?׳״.
אמרתי לו שאני לגמרי מבין אותו, כי גם אשתי מתלוננת כל הזמן על ריח הסיגריות שנודף ממני ועל סרטן הריאות שאני בטח אחטוף ושזה יהיה פשוט חוסר התחשבות בילד אם אמות.
הוא לקח עוד שאכטה. ״האמת היא״, הוא אמר, ״הסיגריות לא אותו הדבר בלי התלונות שלה ברקע. אין להן אותו טעם נהדר שהיה להן פעם כשהיא הייתה בחיים והייתי שומע כל הזמן את הנזיפות שלה. זה פשוט לא אותו הדבר, לא ממש כיף לעשן ככה״.