בסוף השבוע שעבר הוזמנתי להתארח בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12 על תקן פרשן אורח. זו הייתה הופעת בכורה עבורי בפלטפורמה הזו ופעם ראשונה בחיי שהוזמנתי להביע דעה כחבר מן המניין במשדר כל כך מכובד. אני מגיש טלוויזיה כבר שנים רבות, הובלתי סרטים עמוסי רייטינג, שמי התערבב בשערוריות, בשיחות ברזייה תוססות ובלהיטים שוברי מסך; ועדיין, רק במוצאי שבת סוף־סוף הרגשתי שהגעתי לאן שהוא בחיים. אחרי שהתלהבתי מעצמי וקצת התרגשתי, פגשתי בשידור את העיתונאית ומגישת התוכנית רינה מצליח, העיתונאית דפנה ליאל, מגיש הרדיו והעיתונאי רזי ברקאי, חברי הכנסת אבי דיכטר ועמיר פרץ ומועמדת הימין החדש אלונה ברקת. בקיצור, שולחן ענק של כרישים.
 
ואני, אי־שם בפינה, בקצה הבמה, חושש שמא אעוף עם הכיסא מהפלטפורמה המוגבהת, מחפש את מקומי ומתפלל שלא אעשה בושות למשפחה ואצליח למצוא בין חצי המלל השוצף והנושאים הבוערים את הרגע שבו אוכל לומר את מה שקודח במוחי הקטן. זה לא קל, אגב. יש הבדל בין ציוץ סולו, פוסט בפייסבוק, מונולוג באולפן ריק, נוקב ככל שיהיה, לבין בירור ועימות בזמן אמת עם מספר אנשים ששולטים בפרטים וברזי הרטוריקה. 
 
כשהחששות הללו מהדהדים בי, הגיע המועד המתאים. זה קרה אחרי שדיכטר השיב על שאלה באריכות, תוך שהוא מציין את מעלות הליכוד במעין תעמולה לא מאוד סמויה שקראה להצביע למפלגה. הגבתי במספר שאלות שהרגשתי שצריך לברר לנוכח הכיוון שאליו נע הדיון, וביקשתי ממנו שישיב עליהן. חבר הכנסת התעלם ומרח את התשובה בתוכן לא רלוונטי. משלא נעניתי, לחצתי עליו. הוא בחר כיוון אחר. לא הרפיתי והוספתי גם הערה בדבר הגובה שאליו הגיעה מערכת הבחירות הזו. על הרפש של השבועות האחרונים אפילו אין לי כוח לכתוב. נדמה לי שרבים כבר אומרים, גם בקול רם, ש"ייגמר כבר הגועל הזה". 

בחזרה לאולפן. השידור הסתיים, כולם לחצו ידיים באלגנטיות והמשיכו לדרכם. אצלי, למרות הניסיון, עדיין זרם והלם האדרנלין. כשיצאתי מנווה אילן ביקשתי מהקהל ברשתות החברתיות לקבוע אם הייתי טוב או ביישתי את המעמד. ידעתי שאני מבשל לעצמי עיסה שעלולה להעלות צחנה, אבל התחשק לי קצת לערבב את העניינים ולהעביר את הזמן בעוד אקשן עד שאגיע הביתה. 
 
מבול של תגובות ירד עלי. זכיתי לתשבחות ולטפיחות על הגב ולצדן מקלחת קרה. יותר נכון חמה. חמה עד רותחת. צייצנים ואושיות פייסבוק טחנו אותי בזה אחר זה. קראו לי "שמאלן", "לקקן ברנז'אי", "בוט" ושאר גידופים יצירתיים. על פי אותם חברים למדיה האלקטרונית, יש רק פסע ביני לבין אוסמה בן לאדן. הכל משום שישבתי על דיכטר בעניין מענה ראוי לשאלותי.
 
התגובות הללו הבהירו לי שוב עד כמה נמוכה רמת הסובלנות בימים אלה. אף על פי שציינתי כבר מיליארד פעם למי אצביע ביום הבוחר, נשפטתי בן רגע בידי אנשים שאמורים להיות שותפי לדעה הפוליטית. כנראה שהחוק בשלב הזה פשוט וברור: או שאתה נאמן עד מוות או שאתה בוגד. אין אמצע. על פי המשוואה הזו, אם יש לי תפיסת עולם והעדפה לגבי זהות האדם שצריך להנהיג את המדינה, זה אמור לעקר באופן מוחלט את כל חושי הביקורתיים. 
ברגע שציינתי שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה המיועד שלי, נאסר עלי להציג את מגרעות הקמפיין שלו, להבליט את ההסתייגויות שלי ולדרוש תשובות על דברים שמרגיזים אותי או ששגויים לטעמי. אם אפעל כך, אושלך לבור. זו בעיה. כי הבירור הוא לב העיתונאות: לדרוש תשובות, לומר את שעל לבך ולגבות הכל בעובדות. גם אם אחיך למסטינג יושב מולך לראיון באולפן, צריך לפרק את הסוגיות הבוערות עמו. 
 
בחיים שלי למדתי שוב ושוב שמי שבאמת תומך ברעיון מסוים לא חייב לאשר את כל ספיחיו בכל רגע נתון. להפך, הביקורת היא הכלי הטוב ביותר בדרך להשתכללות ולהתייעלות. האמת, נמאס לי קצת ממעגל ההצטדקויות שעולה בטור הזה ואפילו להצטדק עד הסוף אין לי ממש כוח כרגע. ייתכן שזה בגלל הקמפיינים האינסופיים והעובדה שלא משנה מה תאמר, כבר כמעט לא מקשיבים כך שבסוף תחטוף. 
 
אולי זה פשוט מחסור באנרגיה שמגיע בעקבות הלילות שלי שהתקצרו והפכו משמנים וענוגים ללבנים ומטלטלים. ככה זה עם תינוקת חדשה. הלוואי והיה לי איזה בוט להרדים אותה. בוט הורי ויעיל שלא רק מטנף אלא גם מסייע לאב תשוש בהשכבות. שיט, היא שוב התעוררה. חייב ללכת ולסדר לה את השמיכה כדי שלא תתחיל לבכות. עכשיו רק חסר לי שגם היא תתחיל להשמיץ אותי.