אחרי התלבטויות קשות החלטתי שגם הפעם, כמו בכל מערכות הבחירות בעבר, לא אצביע למפלגת העבודה. יחד עם זאת אני גם לא מתכוון להצביע לאף מפלגה שצפויים לה 4–5 מנדטים. החלטתי סופית שגם לא אתן את קולי לכחול לבן, מפלגה שהמנהיג שלה נשמע הרבה יותר בטוח ומובן כשהוא בהקלטות סתר מאשר כשהוא מתראיין.
אני לא מאלה שהתעוררו באמצע החיים והתהפכו. לא במובן הפוליטי לפחות. אני בעד שיהיו בכנסת אנשים טובים והגונים, לכן אני מצטער שאריה דרעי שם, אבל שמח שאורן חזן כבר לא. לא ממש נדבקתי בהתלהבות של תמר זנדברג להיפרד כרגע מהגולן. תמיד הצבעתי למפלגה שפחות מייצגת אותי רעיונית וקצת יותר אנושית. אני חושב שמי שמתפרנס מעבודה בכנסת חייב להיות מופת להתנהגות אנושית מתוקנת ומידתית. הוא צריך להיות כזה שמשום מה בוער לו
בעצמות לשרת את האזרחים במדינה. זה נכון שאף אחד ממרצ לא אכזב אותי אף פעם, אבל גם מעולם לא היו לי ציפיות מהם.
גם לא אצביע למשה פייגלין. אני מודה שיש לו רעיונות מעניינים כמו קנאביס, ליברליות, הפרדת דת ממדינה, וקנאביס, לא זוכר אם כבר הזכרתי. מפלגות חרדיות, אביגדור ליברמן, משה כחלון וימין חדש לא באים בחשבון. אני מציע גם לאיחוד מפלגות הימין לא לבנות עלי. כולם נראים חדורי מטרה ואמונה, מדברים מהקישקע כמו שהשכנה הפולנייה שלי מינה הייתה אומרת ומוסיפה תמיד פיזדייטס, לא ברור למה. אין לי בעיה אידיאולוגית כלכלית עם הימין, אבל אני נחרד ממי שמוביל אותו. חלקם אנשים מבהילים שאין לי שום דרך להזדהות איתם. מחלקם נודף ריח של שחיתות שלטונית, התנשאות בלתי נסבלת, בוז לרשויות, קיצוניות דתית, נהנתנות מופרזת, רמיסת כבודם של אחרים כמו להט"בים, מהגרים, שמאלנים תל אביבים.
פעם חיבבתי את מרצ, כי אני אוהב את הצבע הירוק שמאפיין אותם. חופש, שלום, איכות סביבה, ניקיון כפיים, אהבת אדם, מחזור כפייתי - אלה רעיונות נפלאים לתושבי קנטון פסטורלי בצפון שווייץ. אני לא מספיק רדיקלי ואמיץ עד כדי הצבעת מחאה למפלגות הערביות. אני עדיין נפעם מהדברים המובנים מאליהם שכתבה רותם סלע. לפעמים להגיד את המובן מאליו זה ממש לא מובן מאליו.
יש לי חברים ערבים, רופא השיניים שלי הוא ערבי. אף אחד מהם לא שונא את המדינה ולא רוצה להשמיד אותנו. אם הוא היה רוצה, הוא כבר היה עושה את זה מזמן, יש לו המון כלים חדים ביד - חלקם חשמליים - והמון יהודים שוכבים אצלו חסרי אונים. בני גנץ נראה כמו איש טוב, אבל בזמן מאוד קצר הוא הצליח להוכיח מעל לכל ספק סביר שפשוט אין לו את זה. עזבו סכין בין השיניים, גם סתם רצון יוקד להסתער לא זיהיתי שם. מאחוריו מסתופפת חבורה של אנשים מעולים שאף אחד מהם לא גרם לי להתרגש/לכעוס/להבין משהו שלא ידעתי/לחשוב מחוץ לקופסה. הם לא הביאו שום רעיון חדש ומפתה.
זה שגבי אשכנזי ניאות לקפוץ שלוש פעמים לאיזה אולפן ולחלוק איתנו את מחשבותיו, זה יפה אבל לא משכנע. תמיד נדמה לי שיאיר לפיד מדבר בלהט, רק כי הוא ראה שככה אחרים עושים בטלוויזיה. אני לרגע לא מאמין שהם בעיצומה של שליחות כנה להביא פתרונות חדשים לבעיות הישנות, כמו עזה או עיכובים ברכבות.
באופן תמוה, לביבי עצמו אין לי רגשות עוצמתיים, לא מתעלף ממנו, אבל גם לא מתעב אותו. העיסוק בשרה וביאיר נתניהו נראה לי נכון, רק כי זו רכילות בריאה, אבל אני לא מרגיש שהם משפיעים על חיי. יאיר נתניהו חסם אותי בטוויטר ועל כך אין לי אלא להודות לו. אז למה לא בכל זאת גנץ? כהונה ראשונה זו סכנה שאין לי כוחות אליה. אני זוכר את הכהונה הראשונה של יצחק רבין. של אהוד ברק. של נתניהו עצמו. אף אחת מהן לא הייתה גליק גדול.
תארו לכם שעכשיו נצטרך להכיר לדונלד טראמפ, לוולדימיר פוטין ולבולסונארו איש חדש שאנחנו עדיין לא סגורים עליו. חבל לי שבכנסת הבאה יהיו מעט נשים, אבל היי, אלי ישי בחוץ. אז אבא ואבא זה דווקא כן משפחה, אבל לאלי ישי כבר אין מפלגה. וזהו, אני לגמרי מוכן לקראת הבחירות, ברור לי לחלוטין למי לא אצביע.