אני עומדת לספר לכם סיפור שקרה לפני 28 שנה, שבו הגיבורה - להלן אני - הייתה נערה יחסית בוגרת. אז, בתחילת שנות ה־90, עוד היה אפשר לשחרר את הילדים לחופשי באוטובוסים, גם אם הם נסעו לערים אחרות, במקרה הזה לתל אביב. כשאני מסתכלת כיום על ילדים קטנים שנוסעים באוטובוסים לבתי הספר, אני מתחלחלת. בזמננו לפני גיל 12 לא עלינו לבד לאוטובוס, בטח לא העזנו לצאת מגבולות חולון לתל אביב, שאומנם שוכנת במרחק רבע שעת נסיעה, אבל בזמנו היה מדובר במאות שנות אור.
רצה הגורל והייתי מנויה כל שנות נעורי ל"מעריב לנוער" (שהיה אחלה עיתון), ומוחי היה שטוף בתעמולת הערצה לאומנים שונים. בהתחלה ניסיתי להיות מגניבה כמו כולם ולשחק אותה רוקרית, וכדי לא לאבד את מעט החברות שעוד נותרו לי באותה תקופה תליתי פוסטר של בון ג'ובי על הקיר והדבקתי תמונות של להקת משינה במחברת. אבל בסתר ניהלתי מחברת הערצה סודית ללהקת נוער שוליים. עד כמה ששם הלהקה אמור היה לגרום להורים להרחיק את הילדים מהמסכים או מעמודי האמצע של "מעריב לנוער", מדובר היה בלהקה סכרינית שקהל היעד שלה היה בעיקר בנות שאוהבות לצרוח על חתיכים או לזמזם פזמוני פופ קליטים. ע"ע, אני.
ואז פרצה מלחמת המפרץ, וחודש וחצי שלמים של שעמום בבית הרגו אותי לגמרי. לכן פרסמתי מודעה בעיתון שבה כתבתי שאני מעוניינת להתכתב עם מעריצות הלהקה שאוהבות בעיקר את דודי ואת מיקי. עם יתר חברי הלהקה הייתה לי בעיה ממש עקרונית, שלא נרחיב עליה את הדיבור כעת. ים של מכתבים זרמו אלי כמו ים הדמעות שנשפכו בפארק הירקון כשהם עלו להופיע בחול המועד פסח אחרי אותה מלחמה.
בינתיים, בין טיל לטיל, רכשתי המון חברות חדשות שגרו בכל מיני יישובים מוזרים בארץ, שעד אותה התקופה לא שמעתי על קיומם: רחובות, גדרה, כליל, משמר העמק. השאלות הנפוצות בינינו היו: מי חבר הלהקה שאת הכי מעריצה, ובאיזה אזור טילים את? אזור ו'? איזה כיף לך!
יום אחד החלטנו לערוך בתל אביב מפגש מעריצים ולחלק מפה שעליה נסמן את המיקום של דירותיהם של חברי הלהקה. בדיוק כמו המסע בעקבות הביטלס שעושים בליברפול, רק שאנחנו החלטנו לקחת קבוצה ענקית של בנות ולעשות את המסע הזה חינם. זאת אומרת, תמורת תמונות, חתימות ומרצ'נדייז נדירים שלא הצלחנו להשיג. איזו טעות שלא גבינו כסף. יכולתי להפוך את ההורים שלי למיליונרים.
באותו יום חגג דודי לוי, הגיטריסט החתיך, יום הולדת. אני לא בטוחה שזו לא הייתה המצאה של אחת הבנות, אבל היא אספה כסף מכולנו וגררה אותנו לקונדיטוריה של יהודית בגן העיר כדי לקנות לו עוגת קצפת. הוא גר לא רחוק משם, ולמען האמת לא רחוק מהיכן שאני גרה כיום. דפקנו בדלת ובחורה פתחה אותה וקראה לו. התבאסנו. הוא בן 20 וקצת ויש לו חברה. "מזל טוב", אמרנו לזמר שרק התעורר משינה. הוא היה חמוד והצטלם עם שלוש מאיתנו. אני פחדתי וחיכיתי למטה במדרגות ורק הצצתי מהצד כדי לעשות וי על "לראות אותו במציאות".
מאותו יום נפתח אצלי הסכר ובערך פעם בשבועיים הייתי מבריזה מבית הספר ובמקום לעלות לאוטובוס לתיכון הייתי עולה לאוטובוס לתל אביב ויוצאת למסע בעקבות הדירות השכורות של חברי הלהקה האהובה עלי.
נזכרתי בסיפור המשעשע עד פסיכוטי הזה לפני כמה ימים, אחרי שקראתי כתבה על מעריצה בת 14 שמתכתבת באינסטגרם עם זמרת שהיא מעריצה, ומצליחה לקבוע איתה לסלפי לפני כל הופעה כמעט. האמת היא שזה הרגיז אותי, בקטע טיפה ילדותי, נכון, ובכל זאת, הרגיזה אותי הקלות הבלתי נסבלת של ההערצה, כשאתה שולח למישהו הודעה והוא פשוט עונה לך. גברתי הצעירה, דמיינתי את עצמי אומרת למעריצה הצעירה כמו סבתא בת 98, את יודעת כמה מארבים עשיתי בחיי למיקיאגי ולדודי לוי? כמה פעמים שכנים נודניקים וחסרי סבלנות הזמינו לנו משטרה? את יודעת כמה קילומטרים הלכתי ברגל מצד אחד של העיר לצד השני? כמה פעמים שלחתי מכתבים למנהלי הלהקה, שלא נענו? אגב, יצא לי כבר לסגור איתם את החשבון ככתבת המוסף הזה כמה וכמה פעמים.
זה נחמד שהעולם נגיש, ואולי זה מוריד מהענן את הילת ההערצה הבלתי נתפסת שהייתה אז, כשראינו בחבורה של חבר'ה בני 22 בני אלים, וכיום המעריצים זוכים לתגובות מיידיות מבני אדם. מצד שני, זה נורא עצוב, הם לא יודעים מהו אושר עילאי אמיתי ומספק, כשמצלמים אותך עם הכוכב והתמונה אחר כך נשרפת כמעט כליל בפיתוח, אבל בכל זאת כשמזיזים את התמונה לכיוון השמש, מזהים שזה דודי לוי!