יש לי חלום. עם סיומה של מערכת בחירות קשה ומקוטבת הייתי מת לראות את שני הצדדים מניחים את נשקם - לטובת המדינה, לטובת החברה, לטובתנו כולנו. לראות את צד ה"ביבי" מכיר בכך שיש כאן לא מעט אנשים שלא רצו את בנימין נתניהו לעוד קדנציה, ולא מזלזל בהם. ואת צד ה"אנטי־ביבי" מזהה שיש כאן רבים עוד יותר שנתניהו הוא בדיוק מה שהם רוצים, ומכבד סוף־סוף את בחירתם.
אבל כדאי להיות מציאותי. החלום הזה לא יתממש. הוא לא יתממש כי ככל שזה תלוי במחנה ה"אנטי־ביבי" ובתקשורת שמובילה אותו בגאון, השנאה לראש הממשלה חזקה מכל, וכבר כמעט שלושה עשורים שהיא רק הולכת ומתעצמת.
זו שנאה שלובשת ופושטת צורה, מחליפה סיבות ונימוקים, אבל תמיד תמיד נמצאת כאן איתנו. פעם הם עוד חיפשו הסברים. בהתחלה הם שנאו אותו מפני שהוא רצח את יצחק רבין. אחר כך הם שנאו אותו מפני שהוא רצח את האפשרות לשלום. כיום, כשכבר לא באמת צריך תירוץ, הם שונאים אותו בעיקר מפני שהוא רוצח את האפשרות להחליף אותו.
זה הפך לאובססיה אצל רבים מחברי בעיתונות. משהו שכבר אין לו הסבר הגיוני וכמעט שאינו בר־שליטה. כמו אוהדים שרופים של הפועל, שמעודדים את כל מי שמתמודד מול מכבי - תהיה זו הפועל אילת או ריאל מדריד - כך הם מול נתניהו. ביבי הפך להיות השמעון מזרחי שלהם. האיש שהם לא יכולים לראות אותו מנצח. הם שורקים לו בוז כשהקבוצה שלו קולעת סל בשנייה האחרונה. הם מוכנים לאהוד כל יריב שניצב מולו.
כשנתניהו עמד מול אבו מאזן, הם היו בצד של מממן הטרור מרמאללה. כשהם שמעו את סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, להבדיל, משווה אותנו לגרמניה הנאצית - והיה נראה להם שהם יודעים לאילו חלקים בחברה הישראלית הוא מתכוון ובמי תומכים החלקים האלה - הם רקדו איתו על הכתפיים. אנשים כמו מאיר דגן המנוח - שעבר אצלם שחיטה כשרה, והוצג במשך שנים כאיש מסוכן וכראש מוסד כושל - עבר בחסותם גיור מזורז ברגע שפתח את הפה נגד ראש הממשלה. כך הוא וכך אהוד אולמרט, שישב בכלא על שחיתות, ועם יציאתו הפך אורח לגיטימי באולפנים ובר־סמכא להשמעת ביקורת על מינהל לא תקין, ובלבד שייתן את הסחורה וילכלך על הראש.
רוצים את הדוגמה הכי טובה מהזמן האחרון? קחו את מה שנעשה מול רצועת עזה, כשערימת עיתונאים - רובם אנשי שמאל, שוחרי שלום ושונאי מלחמות מיותרות - החלו לאגף את נתניהו מימין וללעוג לו על מה שנתפס כתגובה רפה מול חמאס. עזבו רגע את השאלה מה היה נכון לעשות. אבל תודו שזה מטורף. שכלום לא ענייני. לא אכפת להם שתהיה מלחמה, לא אכפת להם שיהיה שלום, העיקר שלא יהיה ביבי.
מחפשים עוד דוגמה מהז'אנר הזה? לכו אחורה אל מה שקרה פה בכל פעם שתחת שלטונו של נתניהו אושרה תוכנית לסגירת מרפסת בירושלים, ואל העיתונאים הישראלים שרצו אז אל האמריקאים כדי לחלץ מהם תגובה כועסת. הם לא עשו את זה מפני שבאמת יש להם בעיה עם בנייה בירושלים. הם עשו את זה כדי לחכך ידיים וליהנות מלראות אותו מסתבך עם העולם.
ומשלב מסוים היה ברור שעם השנאה והבוז לנתניהו בא גם הבוז לבוחריו. אלה שלמרות כל מה שאנחנו מסבירים להם - מתעקשים לבחור בו שוב ושוב. ביום רביעי שודרה בערוץ 12 כתבה מצוינת של ציון נאנוס, שהעביר עם אנשי הליכוד את ליל הבחירות. "אתם מתעללים בנו כל השנה, אנחנו מתעללים בכם לילה אחד, זה שווה את כל העולם", הסביר לנאנוס ליכודניק מבוגר, חבוש כובע ברט, שהודה שביום הבחירות שלשל לקלפי האמיתית מחל, ולקלפי המדגם של ערוץ 12 את הפתק של כחול לבן.
אתה מסתכל על האיש הזה, ואתה לא רואה רמאי, ואתה לא רואה שקרן, ואתה לא רואה תחמן. אתה רואה איש פשוט, שפעם אחת בארבע שנים מתפרצת מהלב הפגוע שלו הנקמה הקטנה. אם אתם מתייחסים אלינו כל השנים כמו אל בבונים, שמצביעים לנתניהו בלי להבין מה אנחנו עושים, הוא כאילו אומר, אז פעם אחת בכוחנו הדל נראה לכם מה יודעים לעשות בבונים.
ובמובן הזה הניצחון של בנימין נתניהו הוא גם ניצחון הבבונים על העיתונות. כשהיא בזה לו, היא בזה להם. כשהיא לועגת לו, היא לועגת להם. אין אפשרות להפריד בין השניים. שהרי הם אלה שבחרו בו. לא פעם אחת. הם בחרו בו ב־1996 ובחרו בו ב־2009 ובחרו בו ב־2013 ובחרו בו ב־2015, ועכשיו שוב. ובכל פעם מחדש הם קוראים בעיתונים איזה אידיוט הוא, ואיזה אידיוטים הם, ונמאס להם.
וכשמציגים אותו מול מצביעיו כמכשף וכקוסם, המסר ברור: אין בהחלטה שלהם שום דבר רציונלי. מיליון ומשהו איש מגיעים ליום הבחירות ומתנהגים כמו ילדים בהופעה של אומן על־חושי. כשהוא מבקש את קולם, הם נענים לו, לא מפני שהם מאמינים שהוא ראוי, אלא רק כי אין להם יכולת להגיד לו לא. הם לא חושבים. הם לא מחליטים. הוא מכשף, והם מכושפים.
אילן לוקאץ', כתב ערוץ 12, ניסח את ההתנשאות הזו הכי טוב שאפשר אחרי אותה אמירה של נתניהו לאורנה פרץ מקריית שמונה, שהיא "משעממת". "תכלס, ביבי היה יכול לרדת מהבמה ולירוק לאורנה פרץ בפרצוף ואז להורות לחיל האוויר להפציץ לה את הבית, ועדיין בבחירות הבאות היא תצביע לו", כתב אז לוקאץ' בטוויטר. "ולא רק היא. כמה שנים שממשלת ימין תצחק לפריפריה בפנים, ותעביר את התקציבים שלהם להתנחלויות, שוב ושוב, ככה הם יחזרו לנשק את היד שסטרה להם".
ממש כמו אלה שלא הבינו השבוע איך יכול להיות שבשדרות סופגים רקטות, ועדיין מצביעים ליכוד. האם יכול להיות שאנשי שדרות יודעים לשקול אלטרנטיבות, ולמרות הכל להאמין שנתניהו טוב מאחרים? ברור שלא. הם מכושפים. הם בבונים.
הרי תחשבו לרגע מאיפה נולד "תחקיר הבוטים" המופרך של "ידיעות אחרונות". הוא נולד בדיוק משם. מהתחושה שלא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מצהירים ברשת החברתית על תמיכה בנתניהו, אחרי שאנחנו מספרים להם שוב ושוב כמה הוא רע, אלא אם מישהו משלם להם, או מארגן אותם, או עומד מאחוריהם.
שוב אותו הטקסט
כל מה שעשה נתניהו במהלך כהונתו זכה ליחס עיתונאי ציני ועוקצני. כשהוא הצליח להביא את האמריקאים להעביר את השגרירות לירושלים, התחילו לספור לו את המדינות שלא מוכנות להעביר. כשנפגש עם עוד ועוד מנהיגים אפריקאים, צחקו עליו כשהם לא הצביעו אחר כך באו"ם כמו שהיינו רוצים. אפס ענייניות. אפס רצינות. גם כשהפך לאחד המנהיגים הבולטים בעולם, וגם כשקיבל חיבוק ממנהיגי המעצמות הגדולות - לגמרי לא מובן מאליו למי שעומד בראש מדינה קטנטנה - המשיכו פרשנים קטנים למחזר את הטקסטים הנלעגים שלהם ולספר שהוא "מיוזע" ו"מבוהל" ו"פאניקיסט", ולא להרגיש כמה הם פתטיים.
כך היה כשהובאה לפה גופתו של זכריה באומל. כך היה כשחזינו בהצהרת הנשיא טראמפ בעניין רמת הגולן. כך היה כשראינו את החלטתו בעניין משמרות המהפכה. שוב ושוב אותה ציניות רדודה של מי שכל עולמם מתחיל ונגמר בדאגה שמא צעד כזה או אחר יפריע למאמץ לסלק אותו בבחירות.
התקשורת, שחוזרת ומבקרת את נתניהו על השנאה שהוא זורע, לא הפסיקה לשנוא אותו לשנייה. היא כינתה אותו ארדואן, היא כינתה אותו צ'אושסקו, היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה שהיא מדווחת שרע פה תחת שלטונו, והאזרחים המטומטמים מרגישים שטוב להם. "הלכנו לישון עם פרעושים וקמנו עם הכלבים", כתבה השבוע גלית חמי, עיתונאית בכירה, עורכת "כלכליסט", בבוקר שאחרי.
ארבע שנים עשתה כאן העיתונות דה־לגיטימציה לכל מהלך של הממשלה שבראשותו, לא משנה באיזה שר היה מדובר ובאיזה תחום. כל החלטה של מירי רגב הייתה חיסול הדמוקרטיה. כל הכרעה של איילת שקד הייתה פגיעה בבית המשפט העליון. ארבע שנים לא היה אפשר להעביר כאן החלטת ממשלה אחת בלי שזו תוצג כאסון. זו הייתה התנהלות אפלה של תקשורת שהחליטה שהיא לא תיתן לעם לבחור בעצמו מה הוא רוצה, והציבור הרחב הזה נעמד השבוע מול התקשורת והפנה לה אצבע משולשת.
למי קראת בוגד
בשנים האחרונות, בזליגה אטית, הפכה העיתונות העברית את ההשוואה של בנימין נתניהו לאדולף היטלר ושל הליכוד למפלגה הנאצית - לעניין לגיטימי. כי פוסטר של רבין במדי אס־אס זה נורא, אבל ביבי, כידוע, זה סיפור אחר.
פתאום, אחרי שנים שבהן לימדו אותנו כמה מסוכנות יכולות להיות מילים, למדנו לחיות בקלות עם אהוד ברק שמשווה את ביבי ושרה ללואי ה־16 ולמארי אנטואנט, שניים שסיימו את חייהם על הגיליוטינה, כשהוא מקפיד להזכיר לגבי ההם מהעבר, ש"לא עזר להם ביום הדין". שום דבר מההתנהגות של האיש הזה, שבין לבין כינה את ראש הממשלה "סמרטוט רצפה", לא הפריע לתקשורת הישראלית לפרוש לו שטיח אדום בכל פעם שביקש להתארח באולפנים ולהתריע מפני נתניהו, שמסית ומפלג ומשחית את האווירה.
שוב גילינו, בחסות התיעוב לנתניהו, שיש מילים שאנחנו יכולים לחיות איתן בשלום רק אם הן מופיעות בהקשר הנכון וביחס לאיש הנכון. מאז 1995 מתנהל פה שיח על מה מותר ומה אסור להגיד. מאז 1995 לימדו אותנו שאסור לומר על איש שהוא בוגד, וראו זה פלא, מפלגה חשובה שבראשה שלושה רמטכ"לים מאשימה את בנימין נתניהו בבגידה - מי במישרין ומי בעקיפין - ולא די בכך שהיא לא סופגת על כך ביקורת, אלא ממשיכה להיות מוצגת כאלטרנטיבה "ממלכתית".
"הסיבה שחייבים להחליף את בנימין נתניהו היא ערכית־מוסרית", כתב כאן לפני שבוע עמיתי בן כספית. "יידרשו שלושה ראשי ממשלה לפחות, בפרפראזה על מירי רגב, כדי לתקן מה שהוא ומשפחתו עוללו לנו". לא, בן, ביום שאחרי נתניהו, יידרשו פה שלושה דורות כדי לבנות מחדש את מה שתשאיר פה העיתונות האובססיבית. עיתונות שלא מפסיקה להטיף ולהזהיר על הסכנה מפגיעה בדמוקרטיה, אבל לא הייתה מוכנה, ולו פעם אחת, לכבד את הכרעות הציבור כשהן לא התאימו לה.
עיתונות כמו זו שאותה ביטא הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר, כשכתב על יותר מחצי עם: "כל מי שהצביע לליכוד ולמפלגות הגוש שמנהיגיהן הצהירו במפורש שימליצו עליו לנשיא המדינה, בחר בשחיתות ובהשחתה, בבריונות ובהסתה, והפנה עורף לנורמות, לממלכתיות וליושרה".
כאמור, כשהתקשורת מתנשאת על נתניהו, היא מתנשאת על אוהדיו. כשהיא בזה לנתניהו, היא בזה למצביעיו. כשהיא משמיצה אותו, היא משמיצה את תומכיו. אחרי שנים שבהן היא מתייחסת אל בנימין נתניהו כאל מנהיג עדר של בבונים, קם השבוע ציבור גדול והרים בפעם החמישית מול התקשורת שלט מאיר עיניים: "אני בבון גאה".