שעות הערב ואחרי חצות אני שומע בעל כורחי טורקית. צלילים מאנקרה ואיזמיר מרקדים על תקרתי ומהדהדים בחלומותי. כששאלתי את אשתי אם נכבשנו בידי הממלוכים שוב, הסבירה שהשכנים שלנו, איני יודע מאיזה זווית, קומה וצד, דבוקים למסך וצופים באדיקות ב"הכלה מאיסטנבול". לראיה, מדי בוקר מסתובבים בשכונתנו אנשים טרוטי עיניים ועמוסי קמטוטי מצח. פארוק וסורייה שוברים את לבם.



בעוד שהלילות שלי ספגו מכה אנושה מהבכי המסתלסל והמתמשך של בתי הקטנה מיכאלה, שכני נקרעים מאהבה בלתי אפשרית, שסוחטת כל דמעה פנויה במדינתנו. תשכחו מבנימין נתניהו, מבני גנץ ומנפתולי הקמת הקואליציה, גלי ההערצה שהצמד הטורקי זכה לו כאן - ספק אם משיח בן דוד בכבודו ובעצמו יכול היה לייצר. הטרגדיה בכל הסיפור וההיסטריה אינן בהתמסרות הלאומית למוצר טלוויזיוני ברמת "דאלאס" מינוס, אלא בכמיהה הבלתי אפשרית שלנו לקבל בחזרה את אותם רגשות חמים שאנחנו מרעיפים על כוכבי הסדרה.



כדאי לעשות סדר בעניינים ולהבהיר שכוכבי הסדרה הגיעו לביקור בארץ לטובת מטרה אחת ויחידה: צבירת ג'ובות, או נכון יותר לומר "בישליקים". מאז אותו פיצוי חפוי של ראש ממשלתנו על אירועי המרמרה לא עברו הררי מזומנים בכמות כזו מישראל לטורקיה. סורייה ופארוק מתעשרים על חשבוננו, אבל גם נזהרים מלומר "ישראל", "תל אביב" או כל שילוב מילולי אחר שיקשור אותם אלינו.



אולי שכחנו, אבל בסוף הם בסך הכל שני שחקנים שמבקשים להתקיים תחת עולו של נשיא קשוח ואנטי־ ישראלי. כמה נייבב אם ראשיהם של השניים יותזו אחרי שיואשמו בתום משפט שדה מאולתר בבגידה בגלל פליטת פה נלהבת. אז לפני שמבקשים מהם, כמעשה הדי משעשע של אביבית בר זוהר לומר "הידד לירושלים הבירה המאוחדת והנצחית" ולנשק את דגלנו, כדאי להתחשב בהם ולהבין שגם הם בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום.



ישנו שלב שבו אתה מתחיל לחשב כמויות ועלויות של אריזות מטרנה. הילדה שלי כמעט בת שלושה חודשים וברוך השם היא אוכלת נון סטופ. מדובר ברענון משמעותי עבורנו, כאשר לאחר לידתה הדרמטית היא הייתה פערטל עוף שנע בין חיים למוות. אבל אחרי שצלחנו את השלב הזה, פתאום אני מבין שב–18 השנים הבאות היא תאכל שוב ושוב ושוב. ומאיפה אבא'לה יביא את המיליונים כדי למלא את הקיבונת הזו שמתרחבת מדי יום? כמה כתבות, סיפורים וראיונות אצטרך לעשות? אז נכון, אני סופר שמח על כל בקבוק שהיא מורידה, אבל בקצה שלו גם מסתתרת דאגה קטנה שאני מניח שרק תלך ותתעצם ואיתה מסקנה אחת: לנצח אהיה עבד לילדה, ולחשוב שהיא רק הראשונה.



חבר רב־אומן בבורסה ובפיננסים נתן לי טיפ על מניה. במשך שנים אני מתלונן בפניו שהוא לא מכניס אותי לעניינים. "תן איזו השקעה טובה", גערתי בו אין ספור פעמים. אז אחרי שבלבלתי לו את המוח, הוא הפנה אצבע לעבר מניה והציע לי ללכת עליה. התקשרתי לבנקאי שלי מכוון מטרה: לשים כסף לפי ההמלצה. כמה עשרות אלפי שקלים לפחות. למרבה הצער, באותו רגע ממש הבנקאי היה עסוק. הוא הבטיח שישוב אלי ברגע שיתפנה. משהסתיימה השיחה, פסעתי אנה ואנה בחדר לחוץ וטרוד: "מה אם אותו חבר טועה?", חשבתי לעצמי. "מה אכפת לו להמליץ? זה כסף שלי, לא שלו. אני אפסיד הון, והוא ימשיך בשלו".



בשביל להרגיע את הספקות הרמתי טלפונים לחברים ומכרים כדי לברר מה דעתם על כדאיות ההשקעה. אחד הסביר שמדובר בחברה לא יציבה עם מאזנים מוזרים, השני טען שמדובר בהשקעה ספקולטיבית לדעתו, ואחר ציין שאם אשקיע ואתבדה, אפסיד גם כסף וגם חבר. הבנקאי התקשר בחזרה, אבל אני כבר התחרטתי. מהפחד לא עניתי לשיחה. ירדתי מההשקעה. הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. הבטתי בעובר ושב שלי ושמחתי ששלום לכספי. למחרת הממליץ התקשר כדי לבדוק אם צעדתי בשביל המוצע. "עוד לא הספקתי", השבתי בשלילה מתנשאת. בתגובה שלח בוואטסאפ כותרת שלפיה למדתי שהמניה זינקה ב־7%. חמיצות קלה מילאה את חלל פי.



בחלוף יום נוסף הצמיחה המשיכה להרקיע שחקים. למעשה, מרגע ההמלצה ועד היום נרשמה עלייה של 40% כמעט. החמצתי הזדמנות של פעם במאה. כנראה לא נולדתי להיות מיליונר. תמיד ידעתי זאת, אבל להסתובב עם תחושה של אידיוט גמור זה לא משהו בכלל.