בעוד כחול לבן טשטשה את עמדותיה, הימין הלך עם האמת שלו עד הניצחון

אלף ניתוחי פוסט־מורטם לא יכסו על העובדה הניצחת: השבטים אמרו את דברם. גוש הימין ניצח, ומדינת ישראל התקרבה צעד נוסף למימוש חזונו של אורי אבנרי: השתלבות במרחב השמי. שם המשחק המנצח בבחירות 2019 היה אותנטיות. המנצחים האמיתיים היו השבטים שהלכו עם האמת שלהם עד הסוף, כולל "אנחנו מושחתים, אז מה?".
 

הם היו בסיס הקואליציה הקודמת וזו שתיבנה בהמשך. בראשם הליכוד שהלך עם האמת שלו: לא חשוב כמה מושחת בנימין נתניהו, הוא המנהיג שלנו ואין בלתו. וזה עבד. בישראל ביתנו הלכו עם האמת שלהם: לא חשוב כמה מושחתים ראשי המפלגה ושהם בדרך לכלא, אנחנו בעניין של לסלק את הערבים ולהרוג כל פלסטיני שירים ראש. וזה עבד. גם בש"ס הלכו עם האמת שלהם: לא חשוב כמה מושחת אריה דרעי, הוא המנהיג של המזרחיות המסורתית שלנו וממלא מקום רבנו עלי אדמות. וזה עבד.
 

יהדות התורה הלכה עם האמת שלה: מה שקורה מחוץ לשטעטל שלנו לא מעניין אותנו, העיקר שנקבל את הנתח שלנו. ראש ממשלה מושחת? זה קרה כנראה בזמן שהתפללנו. וזה עבד. גם איחוד הימין הלכה עם האמת שלה: אנחנו יהודים כשרים (לא להט"בים, חלילה) ולוחמניים (לא רמטכ"לים, כמובן), לעזה ניכנס בסגנון אלאור אזריה, וסיפוח השטחים קטן עלינו. השחיתות של נתניהו? חוק החסינות יחוקק מיד. וזה עבד.
 

מי שאיבדה את האותנטיות בימין הייתה דווקא הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתחזתה לחילונית לייט. אני מכיר המון אנשים ששמחים לאידם מלבד ביבי ושרה, ואני מציע להם שיירגעו. אם שקד ובנט ייסרו אותנו בשוטים, בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין ייסרו אותנו בעקרבים. 
 

לעומת האותנטיות הימנית־דתית־לאומנית שניצחה, ניסתה כחול לבן הנקייה יותר לעשות פוליטיקה היברידית. היא התחזתה לימין, הפרישה חלה, קרצה לשמאל והרגה ערבים (בדיעבד, ככרטיס כניסה לחברה השבטית של הימין האותנטי). אינני מתיימר לומר שאילו כחול לבן הייתה משחקת אותה שמאל אותנטי היא הייתה מצליחה יותר. בני גנץ ושות' עשו מכה לא רעה, אבל לא טובה ואמיתית דיה כדי לסחוף לניצחון. כך גם העבודה של אבי גבאי, שהתחזתה למזרחית, ימנית, מסורתית, שמאלנית, חברתית, קפיטליסטית, וככל שהתפזרה לכל הכיוונים המנוגדים כן איבדה את עצמיותה ואת קולות מצביעיה. דווקא האותנטיות של מרצ וחד"ש־תע"ל שרדו את אחוז החסימה, מה שמוכיח כמה היא שווה כשהיא מגיעה מליבת השוליים ולא מה"מרכז".
 

בשבוע שעבר כתבתי שהתוצאה האופטימלית אמורה להיות ממשלת אחדות. נתניהו אומנם מדבר על גוש ימין, אבל האופק ב־2020 הוא תוכנית השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אפשרות סילוקו מהבית הלבן ועליית הדמוקרטים, ומשפטי נתניהו. ההיגיון אומר שברמת ההישרדות האישית על נתניהו ללכת לממשלת אחדות, אבל לשבט יש כידוע היגיון משלו, ובשלב זה ראש הממשלה כבול לשבט או לחסד למפלגות הגוש. 

 

שאלות של חיים ומוות 
 

מכאן ואילך השאלה היא איך תתפקד כחול לבן כשחקירות נתניהו בבית המשפט (מי אמר שלא יהיה משפט?!) יעסקו בערבוב החלטות ביטחוניות־לאומיות והחלטות עסקיות לטובת כיסו הפרטי לכאורה. יהיה מרתק לבחון כיצד יגיב השבט הימני כשעל השולחן תונח בפרוטרוט הקומבינציה האולטימטיבית גם של פגיעה בביטחון (צוללות והסתרה) וגם גזירת קופון לכיס (מניות ושימוש בסוד מדינה כדי להסתיר את גזירת הקופון). אם לחברים בכחול לבן יש סבלנות, יש טעם להמתין באופוזיציה לשנת המפתח, להכין קמפיין מסודר שיתקוף את הסיטואציה, לשלוף את אהוד ברק מעסקי הקנאביס כדי שיצעק בקול מצטרד "בגידה!" ולקוות למפולת בליכוד. נראה שזה הקייס האולטימטיבי.
 

קשה לראות הפגנות ענק אלימות למחצה נגד מושחתי השלטון הדרקוני בישראל כמו ההתפרצויות בוונצואלה, בברזיל, באיראן ובמדינות האביב הערבי. המחאות נגד השחיתות השלטונית נולדות מתוך מצוקה כלכלית אמיתית ולא על ההבדלים בין נופש בארץ לנופש בחו"ל. גם אינני רואה שמחאה של ממש תתעורר כאשר יחזרו הסבבים האלימים בינינו לבין הפלסטינים או בחזית הצפון. אני חושש בהחלט שכאשר התותחים ירעמו, כחול לבן יתיישרו בצהלה ממלכתית עם חיילינו בחזית ועם מנהיגינו בקבינט. 
 

אומנם ה"שיחות" על הקמת הממשלה אמורות להאיר את האורח שבו מתכוונות מפלגות הקואליציה לפתור את אותן בעיות, אבל זה לא יקרה. בפועל מדובר בחלוקת השלל, שמטרתה לשחד הן את המנהיגים והממסדים שמאחוריהם והן את קהלי המטרה שלהם. בעיות האמת ביחסי חוץ וביטחון בשיחות על הקמת הממשלה ייפתרו בצרור קלישאות. בייחוד הבעיה הפלסטינית, שהיא בעצם הבעיה הישראלית. 
 

איש לא דיבר בתקופת הבחירות על פתרון. עסקו בשאלה מי אשם - וזה תמיד הם. בכלל, כפי שמדגישים דוברי הימין, הפלסטינים אינם מעניינים אף אחד. ובאמת מעניין מי זה שמפגע בגדה, משגר טילים ברצועה ומטיל חיתתו על עוטף עזה? 
 

העיקרון של הפתרון שעליו צריך לדבר בשיחות להרכבת הקואליציה אינו פוליטי, אפילו לא אידיאולוגי - הוא אנושי. מדובר בשאלות של חיים ומוות, ולכן אסור לחזור למדיניות שבה חיי אדם ערבי פלסטיני הם חלק ממחיר קיום הקואליציה, מה שמוביל גם לזילות חיי אדם ישראלי ויהודי (אנחנו מעולים ביחס לחללינו). אני מקווה ששום אדם סביר לא יקנה בעתיד את המנטרה של לבנו עם המשפחות השכולות (ועינינו נשואות אל הקלפי). ברגע שהחיים משרתים מטרה אידיאולוגית חסרת סיכוי (מדיניות הממשלה) שיש לה השלכות ביטחוניות, אז קברים הם חלק מהמשחק. גם שלנו (אויה!) וגם שלהם (איכס!).

החלק המזוויע הוא שגם אנשים נורמטיביים מקבלים את חוקי המשחק האלה כגזירה משמיים. כאילו הציות לחוקים האלה הוא ערובה לקיום המדינה וקיום אורח החיים הפרטי של כולנו. הג'וב של גנץ ושות' הוא להציג מדיניות ביטחון עצמאית שיש לה השלכות פוליטיות. הבעיה היא שהמדיניות הנדרשת היא אלטרנטיבה למדיניות שהם עצמם יישמו כששירתו בצה"ל. ואולי יתברר לגנץ ושות' שדברים שרואים בפוליטיקה לא רואים כשמשרתים בצה"ל. למשל, ההבנה שלמדיניות ההפצצות והחיסולים בחזית הצפון, למצור ברצועה וללחץ בגדה יש פוטנציאל פיצוץ ודאי.
 

לדעתי, יש ללכת על הרגעת השטח באמצעות הפסקת אש מוסכמת בין ישראל לחיזבאללה, סוריה ובמשתמע גם איראן. ולכן ההסדר הוא בין אויבים, ומטרתו לא להיגרר למלחמה שאיש אינו רוצה בה. כך, אגב, נראית אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הביטחון של גוש הימין.