אחת התגובות השכיחות ביותר לתוצאות הבחירות, בעיקר בקרב מכרי מצביעי השמאל־מרכז, הייתה - אין מה לעשות. יש כאן שני עמים שונים. יהודה וישראל. ירושלים ותל אביב. וכו'. או, במילים אחרות, תהום פעורה בינינו ובינם, ולא משנה מה נעשה או מה נגיד, הם תמיד יחשבו ויצביעו אחרת.
כשבוחנים את התחושה הזו במדד אידיאולוגי, מגלים שהיא כמעט מופרכת. אין הבדל ממשי בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול לבן, בהשקפתן לגבי כל תחומי החיים כמעט. למעשה, בשורותיה של האחרונה מככבים שמות בולטים בימניותם, כמו בוגי יעלון או יועז הנדל. כשהמתח בעזה הגיע לשיאו לפני שבועות ספורים, היו אלה הגנרלים של כחול לבן שדחפו לפעולה אינטנסיבית של צה"ל, בזמן שדווקא נתניהו הלך בדרך הפשרה.
עתיד השטחים? כמעט אף אחד כבר לא מדבר על פתרון שתי המדינות. השקפות חברתיות? איש לא מתעסק בהן באמת. אבל אפשר לסכם ולומר שגם הסוציאליזם הוא מונח עבר. יוצא שאם תיקחו את מצביעי הליכוד וכחול לבן, תוסיפו אליהם את אנשי כחלון, ליברמן ולפחות חצי ממצביעי העבודה, תקבלו למעלה משני שלישים מצביעים שתומכים בסך הכל ברעיונות דומים למדי. אם קרה משהו משמעותי בבחירות האלה, מדובר דווקא בהתמרכזות של הציבור הישראלי. אז למה הדיבור על שני עמים?
על כך יענו לא מעט מצביעי שמאל־מרכז: המחנה שלנו תומך בחיזוק הדמוקרטיה, והמחנה השני הצביע למען מנהיג מושחת. טיעון שמקומם אותי כל פעם מחדש. כי למרבית מצביעי המרכז לא מפריע שאהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר שהורשע בעבירות שחיתות (בניגוד לנתניהו, שעדיין ממתין לכתבי אישום), מסייר בין אולפני טלוויזיה ומטיף לסיום שלטון נתניהו ה"מושחת". לא אכפת להם, כי אולמרט נתפס כמנהיג "מתון". בדיוק כמו שסלחו לאריק שרון על חשדות חמורים במיוחד בגין שחיתות רק בגלל ההתנתקות. ובדיוק כמו שהיו סולחים לנתניהו ברגע שהיה מוביל מהלך מדיני משמעותי (להשקפתם).
וזה עוד חמור יותר. החיבור הזה, בין נתניהו ו"מושחת", או בין נתניהו ל"כתבי אישום חמורים", הפך לסוג של אקסיומה בקרב מצביעי שמאל־מרכז. אבל, אל"ף - האיש עוד לא נשפט, וכבר גזרו את דינו הציבורי. ובי"ת, עם כל הניסיון (הניכר) לייחס לו מעשים איומים ונוראים, כתבי האישום שעומדים להיות מוגשים נגדו לא מגלים תמונה מזעזעת באמת, מהסוג שיגרום לאנשים שתומכים בו להפנות לו עורף. עם כל הכבוד, תיק שוחד שהאתנן שלו הוא כתבות חיוביות בוואלה זה לא משהו שאמור לגרום להחלפת שלטון (בניגוד, נאמר, לפרשת הצוללות, שאם הייתה מבשילה לכדי כתב אישום הייתה עשויה לזעזע הרבה יותר, ובצדק).
שיהיה ברור - אם ברמה המשפטית יתברר שנתניהו אשם בתיקים הקיימים, הוא צריך לשאת בעונשו ולא להיות ראש ממשלה. אבל לא הוגן ולא נכון, בנקודה הזו, לצייר את מצביעיו כאנשים שבזים לשלטון החוק. הם חושבים שהאישומים נגדו לא חמורים, ומרגישים שהם חלק מניסיון מאורגן להפיל אותו, שלא דרך הקלפי. למרבה הצער, אי אפשר לקבוע שהתחושות שלהם מופרכות לגמרי.
ולכן, ההבחנה הזו בין שני עמים בגלל אידיאולוגיה שונה או החשיבות שהם מייחסים לדמוקרטיה ולשלטון החוק היא פשוט לא נכונה. אז ממה היא כן נובעת? בעיקר מהרקע הסוציו־אקונומי. מהמוצא העדתי. ומההיסטוריה של ההצבעה. מצביעי השמאל־מרכז, בהכללה גסה כמובן, הם יותר מבוססים. יותר משכילים. יותר אשכנזים. במילים אחרות - האליטות הישנות. אלה שחשות שהמעמד שלהן בישראל הולך ונחלש, בייחוד תחת שלטון נתניהו.
המסקנה היא שההבדל בין שני המחנות הוא לא ממש אידיאולוגי, אלא שבטי. יש בזה משהו מעודד, כי מתברר שפערי ההשקפות בינינו קטנים בהרבה ממה שנדמה. אבל יש בזה גם משהו מדכא, כי מתברר שלא באמת משנה מה אתה חושב אלא לאיזה שבט נולדת.