תור ב"מוגדור"

לפני 40 שנה, בליל הסדר 1979, כאשר הגיע תורו של אבי לקרוא בהגדה, הוא לא הבין את המילים. לא הייתי שם, אבל ממה שסיפרו לי, ראה אבי משפטים שנהפכו ומילים שהתפזרו לג'יבריש לא הגיוני. כמו שהכרתי אותו, הוא צחק. הוא תמיד צחק בעתות מצוקה. כאילו, מה תעשו לי, תהרגו אותי? גם אני כזה, רק יותר פחדן. אינני יודע מי הסב לשולחן. אינני יודע אם אחותו, נסיכת הרנטגן, הייתה שם. הייתי מצפה מראש מחלקת רדיולוגיה בבילינסון שיהיה לה חשד מלומד לגבי מה שלא בסדר עם אבי. כאמור, אינני יודע את הפרטים. אחותי ואני למדנו אז בקליפורניה, יושבים בסן פרנסיסקו על המים וכל הבלוז הזה, תרומתו של אריק איינשטיין לאהבת מולדת.

למיטב זיכרוני, לא עדכנו אותנו מיד. מפלס ההיסטריה של אמי היה נמוך יחסית. מנטליות של ילדת שואה שעברה את המלחמה בסיביר, וסיבובי מנוע נמוכים. היו לאבי סיבות רבות להיות בלחץ נפשי, אבל קשה לנחש מה היה סדר הדברים: האם המחלה נתנה בו אותותיה טרם שהכריזה על עצמה, או שאבי הגיע לפרשת דרכים קטלנית. במובנים רבים הוא לא התאושש ממפלה אישית, אידיאולוגית ומורלית, ממלחמת יום כיפור. כלוחם ותיק שכבר לא היה לו שימוש, הוא לא הבין כיצד הערימו עלינו. הוא כעס על כולם. על הממשלה, על המפלגה, על הצבא, "על עצמנו" כפי שנהג לומר, ביטוי מוזר שהיה נפוץ אותם ימים. שנתיים קודם לכן צילמתי אותו לסרט סטודנטים, והוא רתח מכעס. מעולם לא ראיתי אותו כך. עיניו הכחולות קודחות וכף ידו עם האצבע הקטועה תוקעת באוויר.

אתה יודע מה, אמר, אני לא שבור מזה שאתם באמריקה. אם הייתה לי אפשרות הייתי עובר לחיות בסוסליטו. שנה קודם לכן ביקר אבי שם והתאהב בחוף המערבי. בעיקר בבתי הסירות במרינה הציורית בסוסליטו. זה היה חלום שלי. כל האנשים שאני אוהב במקום אחד: ג'רי גרסיה, דיוויד קרוסבי ואבי.

זה היה הרבה לפני שגליובלסטומה, הגידול במוח שלא נגמר, היה שלאגר. הרבה לפני שג'ון מקיין ואחרים הפכו גידול סרטני לאייקון. אבי היה בן 54 ונותרה לו שנה לחיות. הדיבורים החדשים על תרופה שנמצאה לגליובלסטומה ועל הארכה משמעותית של תוחלת החיים משכנעים אותי בערך כמו הזמנה לטיסה חינם בבואינג 737 MAX. מאז פסח מתויק אצלי ליד אולקוס מדמם בערך. יש חגים שהחיים משחיתים או המוות.

אין לי הלם קרב מהסדר. היו לנו סדרים נהדרים בדירת הבאוהאוס של סבא שטיגליץ בג'ורג' אליוט 16, מוקפים באחד מאוספי היודאיקה הנדירים בעולם לפני שעבר למוזיאון ישראל. ולא פחות טובים אצל סבא מיברג בצריף ליד המאפייה המשפחתית. סבתא הייתה מדדה על כפות רגליים מפוצצות ועטויות תחבושות בשביל העפר לתנור הלבנים האדומות שנותר חם, וחוזרת ממנו עם העוף השחום ביותר שראיתי בחיים וגיבץ' מלכותי. אבל בלי אבי זה היה חג מזרה אימה ומלודרמטי. הדרישה לנהל סדר תפסה אותי מוקדם וצעיר מדי אבל עמדתי בזה. כולם עשו את שלהם אבל על החג הייתה מונחת שמיכה רטובה מריחה מעשן.

עבור אופים היה פסח החופש האמיתי. לא אפו ולא פוצצו את המקפיא בלחם. בחול המועד היו מנקים יסודי, מסיידים את המאפייה, מחליפים את אריחי הקרמיקה לפי דרישת משרד הבריאות ואת משטחי הברזל שעליהם נסעו העגלות לתנור. זה היה שבוע שחיכינו לו.

***

כאשר אני בוחן במבט מפוכח, אמיתי ואכזר את חיי, אני מבין שהגיע הזמן לחשב את מה שנותר מהם מחדש. בית גדול ובודד במיין הכפרית הוא בעיקר חומר לסרט, ספר של סטיבן קינג, מיני–סדרה על משפחה המנסה להשתקם מאסון. צריך להודות בשלב זה שגרושתי היא אישה נדירה שאינה מתקשה להשאיר אותי נמוג במראה האחורית. מספרים לי שהפייסבוק שלה (אני לא בעסק) מתנהל כמו אישה שיש לה הכל. אני לא כל כך מבין צילום שלה בביקיני כשהייתה צעירה ממי שרוב הזמן סירבה להצטלם, אבל שינוי זה טוב. היא הפסיקה לדבר איתי לפני חצי שנה, מצב מצער שמעיק עלי, אבל זה גרם גם לנתק בקשר המקצועי בינינו שהתנהל בעמודים הללו.

אני לא מבין הרבה, אבל לפעמים מי שחשבת שהכרת היה כל הזמן גם מישהו אחר או ששמר פנים אחרות לחלוטין לזולת שלא הייתי אני. פאקינג 45 שנה זה המון זמן, ואינני מרגיש אשמה שאני נעול על זה. מאידך, אני מבין שהמצב התקשה לכדי מציאות ואינני נאבק בזה. נדמה לי אפילו - וזה לא קל לומר - שלא בטוח שהייתי יכול לשוב ולהיות איתה, אפילו אם הייתה אופציה כזאת. זוגות נאחזים איש ברעייתו כדי להזקין בסמיכות גיאוגרפית גדולה ובסוג של אינטימיות כדי שמרחק לא רצוי לא יחשוף את הפגמים. כאשר נהדפים מזה, אין דרך חזרה. המחיר הוא כמו התקף לב בינוני עם צלקת ומסת שרירים שלא מתפקדת.

בדרך לניו יורק בחרתי להאזין לוואן מוריסון. שמונה שעות של ואן דה מן. זה לא מפגש ראשון חלילה. אני חולה עליו. אבל בזווית חדירה נכונה ביום מאוד מסוים בחיים, צמוד עם ואן מוריסון, הקול, המפוחית, הסקסופון ואהבת הבורא, הם סוג של התעלות נפש. לפעמים נהיגה היא חוויה דתית, וזה מה שהיה לי. נהגתי לברוקלין כדי לבלות את החג עם בני. חייו והזוגיות שלו מזכירים לי אותנו לפני 40 שנה, וזה נהדר ומפחיד כאחד. למדתי להכיר בקדושתה של גרושתי בחיי ילדי. בעיקר למדתי לשתוק. הניסיון להיות כמו אבי, להגיע לבקר אותי, לקחת אותי לטווין פיקס ולשבת במכונית ולדבר איתי על חייו האינטימיים, אינו משהו שילדי יכולים לשרוד. אז לא.

ברוקלין היא גראונד זירו של החצבת באמריקה, למי שמחפש עילות נוספות לאנטישמיות בחסות החסידים בוויליאמסבורג שמסרבים להתחסן. ברוקלין היא גם מקום משובב לב ברמות אפיות, במיוחד בתחילת האביב. הרחובות מלאים באנשים היפים ביותר שראיתי לאחרונה, שזה זמן רב. אני נטול כל יכולת לנחש בני כמה הם. לבי יוצא אל כל הנשים היפות, המקועקעות, הלבושות בשיק מרושל, אבל אין לי ספק כלל שאף אחת לא רואה אותי. במידה רבה אני סריס המחופש לגבר עם טסטוסטרון. אין לי הסבר אחר.

במסעדה הפרואנית "Llama Inn" מלצר אחד היה היחיד שחש בקיומי. השעון שלי משך את עינו, הוא לא התבייש לשאול אם זה U–Boat. זה היה מביך, משום שאין שום גאווה בשעון, שזה מה שעניתי לו. הוא נראה מהורהר. אלה היו צוללות גרמניות שהטביעו ספינות נוסעים במלחמת העולם השנייה, אמרתי לו, הגרמנים ניסו להשמיד את העם שלי, אמרתי. מה שלא מסביר מדוע אני יושב במסעדה פרואנית שהנשיא לשעבר שלה התאבד השבוע, במקום להיות בסדר פסח. הוא הלך.

***

כשאני בברוקלין, זה הזמן היחיד בחיי שאינני מרגיש לבד. אני יכול להביט בטלפון בבית כמה זמן שאני רוצה אבל הוא לא יצלצל. החברים היחידים שלי בבלו היל נסעו לחודש לסיציליה. נחזור הביתה ביחד. השאלה מה לעשות עם שארית חיי מטרידה אותי, אבל כאשר אני עם בני, טוב לי לראות שעשיתי כמה דברים בסדר. ואולי עלי לעבור לדירה שכורה בברוקלין ולמכור את הבית. זו תהיה תבוסה גדולה, אבל האפשרות האחרת היא פשיטת רגל אישית רב–תחומית. אני מספיק זקן לאמץ את המציאות החדשה.

הביקור ב"קפה מוגדור", מסעדה מרוקאית, היה הודאה חתומה שאחרי עשר שנים תמימות געגועי לחומוס, פיתה ופלאפל הגיעו לרמות פתטיות. ניו יורק אינה מייצגת עבורי יותר את מֶכָּה של האוכל, ואיני מגיע אליה כדי לעשות חאג'. אנשים זקנים לא אוכלים הרבה וגם משלמים על מאכלים מאתגרים בלילות של צרבת. שום דבר לא הכין אותי לתור ב"מוגדור". אין יותר מסעדות שאני מוכן לשוטט מולן 45 דקות בהמתנה סיזיפית לשולחן. אבל היו שם אנשים כה יפים, מתוחי עור ושמחים וערניים, שהחיים תחת טראמפ עוברים מעליהם לא כמו החיים עם נתניהו, וחשתי צורך עז להשתייך.

כאשר הניחו לפני קערה של חומוס מעוטרת בכדורי פלאפל ירוק, הייתי קרוב לבכי. אילו בכיתי, זה כמובן לא היה בגלל הפלאפל אלא בגלל הקורות אותי בשנים האחרונות. עם פיתה אחת, סבירה דווקא, החומוס היה טעים והפלאפל מצוין. גם הסחוג. הלימונדה הוכנה עם סודה ונענע.

זה היה רגע שאנצור לנצח. גם בגלל הגאוותנות המקצועית והמורשת. לא המצאנו את הפלאפל, אבל מתישהו בשנות ה–90 יצאנו דודו גבע ואני למסע מפרך בישראל בחיפוש אחרי הפלאפל הטוב ביותר. אינני יודע עד כמה השתנו הדברים מאז, אבל לפני עשר שנים היה מצעד הלהיטים שלנו אבן בוחן לפלאפל הטוב בישראל ונושא לוויכוחים אלימים. מי שהכיר את דודו ונחשף לאישיותו המרירה, יודע שזה לא היה פיקניק. שני אנשים קשי יום זה אחד יותר מדי. אבל זה לא עצר אותנו מפרויקטים שאפתניים, כולל עשרה ימים בסיציליה, שהיו תחילת הסוף של המאפיה ודון טוטו רינו. פצחנו בתחקיר חומוס, אך היה קשה לנו להשלים אותו. המכונית הייתה קטנה עלינו.

***

מחר אנהג הביתה. היום אני בדירה של ע' בני וצופה באשתו ובו מכינים צ'ילי, סלסה, טורטיות מעשה בית, תירס וסלט ויהיו מרגריטות ובירה. לא משנה כמה אחיה ואיפה, אלה רגעים שלא אשכח, ורישומם לא יימחה. זה החיבור האחרון שנותר לי למשפחה שהקמתי במו ידי (לא רק), ואת מטען הצד שהתפוצץ בקרבה לא יכולתי לצפות. אלה ימים שעלי לשכנע את עצמי, כל בוקר, שאינני איש רע ואינני חווה עונש שהושת עלי מטעם השגחה עליונה. אפילו אם כן, אני לא נוכל בסדר הגודל של המנהיגים העומדים בראשינו ואשר מהם איננו מצליחים להיפטר. ההבדל הוא שבברוקלין למדו לחיות כאילו טראמפ לא מטריד אותם