פסח הוא חג נגד שעבוד. כל משמעותו ומהותו היא להחדיר אמונה במציאות שאין בה שעבוד. זאת הסיבה לכך שיציאת מצרים מוזכרת במרבית התפילות הנהוגות בכל יום, שהסיפור כתוב על קלף בתוך בתי התפילין ושעשרת הדיברות מתחילים במילים: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
יציאת בני ישראל ממצרים הפכה לאירוע מכונן שאין מתחרה לחשיבותו במקורות. הייתה זו הפעם הראשונה שאלוהים פעל נגד שעבוד.
פרעה היה השליט הראשון בתולדות האנושות ששעבד אנשים ושרמס כבודו של עם. לא רק בגזירות ובעבודה קשה, אלא בשליטה פיזית טוטלית עליו. הוא בגד בעיקרון הקדוש של הבריאה שמתבטא בפסוק, "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בראשית א כו). לאדם מותר לשלוט רק בדגת הים, בעוף השמיים ובבהמה. בבריאת העולם נאסר על ילוד אישה לשעבד בני אדם. אסור לו באיסור חמור לשלוט על מי שצלמו כצלם אלהים.
ביציאת מצרים נענש פרעה על חטא השעבוד - העונש הראשון בהיסטוריה על הפרת חוק הבריאה האוסר על כך. זו הסיבה לכך שיציאת מצרים נקבעה כאירוע כל כך מרכזי ונוכח במקורות ובתפילות. כל מהותו של חג הפסח, הנחגג לזכר יציאת מצרים, היא שמחה על הניצחון נגד שעבוד ותזכורת קבועה על האיסור החמור בשליטה על בני אדם.
כשבתלמוד הבבלי נכתב, "דאמר שמואל, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (מסכת ברכות, לד), הכוונה היא שבימות המשיח בני ישראל ייהנו מעצמאות ולא יהיו משועבדים למלכויות זרות. אבל מותר להוסיף שיש באמרה תלמודית זאת גם גינוי לשעבוד. בימות המשיח ייעלם רוע השעבוד. זה יהיה עידן שלא תיתכן בו שליטה בבני אדם.
גם בכמה ממנהגי הפסח יש יותר מרמז לפסילת השעבוד. מה שגרתי יותר מאכילת לחם? חג הפסח אוסר על אכילת חמץ, ואולי הכוונה היא להורות ליהודי שבמשך שבעה ימים רצוי שישתחרר מהשעבוד באכילת לחם. האיסור על אכילת חמץ הוא אולי בבחינת תזכורת ליהודי להוכיח שהוא מסוגל להתעמת עם שעבוד לתפריט מסוים? וחמץ אסור בפסח, אפילו פחות מגודל זית. גם שעבוד אסור, אפילו אם הוא בא לידי ביטוי מוגבל. לא די לבטל חמץ בדיבור - חייבים לשרוף חמץ. לא די לגנות שעבוד בהצהרות - חייבים לבער שעבוד.
# # #
בליל פסח שואלים הבנים ארבע קושיות. בלילה החגיגי והמשפחתי ביותר רשות הדיבור היא לבן ולבת. גם זה אולי רמז לשחרור ארעי מציות עיוור, מביצוע מוקפד של כיבוד אב ואם. שחרור זמני וסמלי משעבוד לאבא, לראש המשפחה. עם ישראל נקרא בנים. "בנים אתם לה' אלוקיכם". פסח נותן כבוד למעמד הבן.
בתחילת ההגדה לפסח אנו אומרים, "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". בעל הבית מזמין אורחים לשולחן ליל הסדר, נותן מקום לכל מי שרוצה ליהנות מסעודת החג. הרמז החבוי בנדיבות הזאת, ברוחב הלב המוצהר הזה, הוא ויתור מרצון של בעל הבית על שליטה בזהות המוזמנים והמסובים לשולחנו. האורח פוגע באופן זמני ומערער על מעמדו המשעבד של המארח.
ואולי כדאי להוסיף למזמור הידוע בהגדה "דיינו" את המשפט: אילו לא בא פסח אלא להזכיר, לתעד ולהנציח את התיעוב בשעבוד בני אדם - דיינו.