הרי העונות מסודרות זו אחר זו, נכון? לא יבוא האביב לפני הסתיו, ולא יידחק החורף בשיאו של הקיץ. וגם החגים מסודרים באותו האופן, נכון? אולי התאריך הלועזי שלהם משתנה מעת לעת, אבל במועדם הם מגיעים, עם אותם המנהגים, אותן ההלכות, מאכלי המצווה אינם משתנים, והזמירות נשמרות במדויק, כמו הרגע חוברו.
והאדם, גם הוא קופץ בין שנה לשנה, אומנם מתבגר, גובה, לומד, מתאהב, לעתים מתאכזב, ובכל זאת, דרך חייו לא שונה בתכלית משל אחר. והאדמה? יש תקופות בצורת, לא עלינו, ויש תקופות פוריות יותר, אבל היא לא נעה, לא זזה, לא בקיצוניות לפחות, היא עושה מה שעשתה מאז ומעולם, מתחילת האנושות, מאכילה את החיים וטומנת בה מתים.
והמתים? מה על המתים?
לא אלו שמתו בפגוש זקנתם אותם. אלו שמתו טרם עת, בדרך לא טבעית, מאש עוינת, מכדור עופרת בלבם (כדבריו של אלתרמן). מה עליהם? הרי כל שנה עומדת אומה שלמה ומצדיעה להם בשלוש דקות מצטברות של שקט, דממת אנוש שקטה, מלבד כמה כלבים שקול הצפירה כואב באוזנם, עוד כמה פרות גועות ואולי איזה עפרוני מסלסל, כי מה הוא יודע על עצב? אף אחד לא מעז, הזמן הוא זמן אבלות וכבוד לאלו ששפכו את דמם על תקומת המדינה הזו, ואם כבר הוקמה, אז על הזכות להתקיים בה. אבל מספרם דווקא כן משתנה, הם לא עונה, לא אדמה, הם לא חג וכבר לא בני אדם, כי אין רוח חיה בהם. מכאן שגלגל החיים עוצר מלכת, משתבש, הרי הכל שגרתי אצלו וידוע מראש, אז למה דווקא מספרם משתנה? למה מסרבים אלו הנערים והנערות לעורר כל כך הרבה בלגן? למה שלא יעמדו במקומם בלי לזוז, יתבגרו לאטם, יגמעו מטוב המעיין ויטעמו מעצי התות? ואם לנו אין תשובה, למה ומדוע שלעולם תהיה?
***
לכתוב פה “שלנו היו הכי טובים, שלנו היו הכי אמיצים, שלנו היו בני טובים, מפוארים, חכמים, אסטרטגיים ומוסריים" יהיה לי קל כל כך, ואם לא אסייג ואהיה כנה, אף אכתוב שזה מה שבוער בי לצעוק, ובכל זאת, מפאת צניעותם (כי שלנו גם הכי צנועים) לא אעשה זאת.
בכל שנה, בעת צפירה, אני עומדת ומביטה על המכוניות העוצרות ועל האנשים היוצאים מתוכן, שואלת את עצמי מה תפקידם היה בצבא הגדול, באילו מלחמות לחמו, האם נותרו בהם צלקות ואם לא חיצוניות, אולי שכלו מישהו? הרי כולנו מכירים אחד כזה, משפחה כזו, שכולה, ואם אנחנו לא מכירים, סימן שעצבותנו ודמעותינו עיוורו אותנו, כי אנו המשפחה הזו. אך בשנה הזו, כך נדמה לי, ובניגוד לשנים קודמות, אביט דווקא על הצעירים היוצאים מהמכוניות המפונפנות שלהם. יהיה קל לזהות, בדרך כלל צבען אדום, צהוב או ירוק זרחני. אביט עליהם מהצד השני של הכביש או מחלון ביתי ואתהה, האם הבחור התמיר שמולי, עם הברמודה החומה והשעון הכסוף, למוד קרבות? אולי תמך הוא באלו שיצאו אל הקרב? האם האזין לכוח אויב? או שמא גילה על פיגוע קרוב דרך תוכנה כזו או אחרת, ואם כל אלו לא, אולי בכישורי הבישול שלו האכיל חיילים רעבים שחזרו מאימון ארוך? או סיפר כאלו עם שיער סורר? או שאולי, אולי, כיבס את מדיהם ונתן להם אחרים שם באפסנאות?
ארוכה הצפירה, יהיה לי זמן ארוך לחשוב. אולי תיקן מעצור בנשק באמצע שדה קרב? אולי בדק תעודות זהות והיתרים בכניסה וביציאה מעזה? אולי היה בכלל בשליחות בחו"ל, שכנע בני נוער לעלות ארצה ולתת את חלקם למדינת ישראל? היו סמוכים ובטוחים קוראי האהובים שאעשה כל שביכולתי, בידיעתי ובדמיוני כדי לתת לאיש הצעיר שמולי מספיק נקודות זכות, הכל כדי שלא אצטרך להיזכר בכתבה ההיא, המספרת על תופעת ההשתמטות ההולכת וגוברת ולתהות לעצמי, אולי ישב שבוע, שבועיים או שלושה בכלא הצבאי בטענת “אני לא יכול לאחוז בנשק, אני עדין מדי", או “יש לי בעיות נפשיות חמורות", או “אתם טובחים בחסרי ישע" ומיד אחר כך להשתחרר אל חייו, ללמוד לתואר, לנסוע לטייל, להכיר בחורה או בחור, ללמוד את החיים ולהקדים את שאר חבריו לכיתה, אלו שקפצו איתו לרוחק בשיעורי הספורט ונתנו לו יד כשהתקשה בעליות של מדבר יהודה - בשלוש שנים מלאות.
אינני מבינה את המשתמטים ההם. גם את לובשי הציציות ומגדלי הפאות אני לא מבינה - לא שונאת! הרי הם מעמי - אבל לא מבינה. איך יכול אדם לטייל על אדמת אבותיו, להרדים את ילדיו, להתעורר אל עבודתו, לבנות בית ולקחת הכל מידה הברוכה של הארץ הזו מבלי שיציע עזרה קטנה, אחוז פצפון מחייו כדי לשמור את קורותיה איתנות ואת מעבריה בטוחים?
***
בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מרגש. “את מרסל שכותבת ב'מעריב'?", שאל אותי איש בשם ישראל. “כן, זו אני".
“מסתבר ששירתי עם אבא שלך בצנחנים, מזמן, ב־1967. שאשלח לך תמונה?", שאל.
“כן!", עניתי מרוגשת, “אבל רגע!", עצרתי אותו לפני שניתק, “אולי אצרף את אבא שלי לשיחה?".
“ברצון!", אמר ומיד צירפתי את אבי ויצרתי שיחת ועידה. ארבע דקות שלמות נדרשו לאבי לזהות את האיש. לפני כן שאל אותו אבי אם הוא בירנבוים, או אולי וילנאי, ואם לא, אז הוא בטוח ביטון, ואם לא, אז אולי בעצם ישעיהו שצונח על התחת? שניהם פרצו בצחוק. ולבסוף אבי נעתר להפצרותי לשתוק ולהקשיב, והאיש סוף־סוף קיבל במה ואמר: “אני גולי! ישראל שחק הימלפרב!".
“מרסל, אני יודע מי הוא! הוא צנח איתי!", התרגש אבי ודיבר אלי כאילו האיש אינו בשיחה. הם העלו זיכרונות, גם מהיום ההוא בו שבה ירושלים לידינו והתאבלו על אלו שנפלו בעת מילוי משימתם. אחרי דקות ארוכות קבעו להיפגש ואף הבטיחו זה לזה שיגייסו בשנית עוד כמה צנחנים, הפעם לא כדי לפרוץ חומות משמיים, אלא כדי להניח כמה בשרים על המנגל ולשיר שירי מולדת יפים.
***
ומה לכם יהיה, המשתמטים? תואר מוקדם קצת יותר? איזה עולם תגלו לפנינו? מה תראו בו? הצבעים יהיו יפים יותר? נעוריכם יימשכו עוד כמה חודשים? ריח סדיניה של אמא לא ימוש מאפכם? תוכלו לישון עד 10:00? 11:00? תלכו אל הים? תגלשו? טוב, אני מניחה שריקים החופים, כי כולם בצבא, לא?
לבי עליכם, אלו המסרבים ללבוש מדים, אני לא מיליטנטית או פאשיסטית, האמינו לי. אבל לולא היום ההוא שבו עליתי אל האוטובוס בבקו"ם העמוס, לא הייתי יודעת מהי רעות, מה זו חברות אמת, לא הייתי יודעת מהי אהבת מדינה אמיתית, שורשית, אהבה שאינה תלויה בדבר. לו לא לבשתי על עצמי את המדים ובדקתי תקינות נשקים שם בחום הבקעה המזעזע, לא הייתי יודעת מה זו נתינה, לו לא ישנתי על מזרנים דקים לצד נשים אחרות ממושב שזור בצפון, אופקים בדרום ונווה מונסון, ממש פה ליד, הייתי מסתגרת בבועתי ומפסידה את חלקיה הרחבים של אוכלוסיית הארץ המשובחת. מדינה אחת יש לנו, לא יותר. מי אנחנו שנסרב כשהיא מבקשת שנשמור עליה? ואם כבר סירבנו, והנחנו את הנשק, ואמרנו “זה לא לנו!", מי אנחנו שנישאר לישון בשטחה? ריח דם חבריכם ישרה עליכם לילה טוב? בלי לפזול אל האגואיזם? כפיות הטובה? הניצול? כמה חבל עליכם, עשבים שוטים, וכמה טוב ששטחים שלמים מלאים בפריחה טובה של נוער מצטיין ונחוש.
***
עונות, חגים, אדמה ואדם. המנגינה אותה מנגינה, ומי יפסיק אותה?
ובכל זאת, בין תו לתו, בפאוזות, אני שומעת את קריאות ה"אחרי!" ואת זינוק הגוף על הרימון העתיד להתפוצץ כדי להציל את החברים מאחור. ביום שאלווה את ילדַי אל הצבא, וכולי תקווה שתהיה זו תקופה משעממת ובלי כדורים שורקים, אגיד להם שאני מתקנאת בהם, גאה ואוהבת אותם, רק שייזהרו, שישמרו על עצמם, כי ישנם חנוכה, פורים, פסח, סתיו, אביב, אהבות, אכזבות, תשוקות, לידות ועוד המון אדמות לקחת מטובן. שתיגמר הסוללה לשעון הנופלים ושלא תוחלף עד יבוא הנצח.
זכרכם ברוך, חללי צה"ל והמחתרות, גיבורי ישראל.
ואלו, לובשי המדים, אשרי שכמותכם, גיבורים כולכם. הייתם ותהיו.