הודעת שגיאה: ביום ראשון דיווחנו על "פגישת חירום" שנערכה בין בנימין נתניהו למשה כחלון, "הימין החזק" ו"הימין השפוי". והנה, השניים לא עסקו במשא ומתן הקואליציוני ולא בחנו איך מיישמים את הבטחות הבחירות הימניות שלהם, אלא דווקא ההפך: הם דנו איך מצילים את הרשות הפלסטינית מקריסה כלכלית. כלומר, איך מחזקים את פרי הבאושים של הסכמי אוסלו. הנה לכם ההיפוך המוחלט של הימין החזק והשפוי ממערכת הבחירות, הנה השמאל החלש והמנותק במלוא עיוורונו. כך, כשעדיין לא שככו הדי התלהמויות הקמפיין, מי שבחר נתניהו מקבל את אבו מאזן.
הפגישה בין ראש הממשלה לשר האוצר לוותה בדיווחים חמורי סבר על החשש מפני מצב הרשות בגלל קיזוז גובה המענקים שהפלסטינים נותנים לטרוריסטים ובני משפחותיהם. ערב הפגישה הפיצו מקורות אינטרסנטיים תסריטי אימה ילדותיים לגבי האיום החמור שנשקף לנו מהתמוטטות הרשות.
מה היו הפרטים שנדונו בין נתניהו לכחלון לא גילו לנו, רק נאמר שהם ניסו לבנות תוכנית שתשכנע את אבו מאזן לקחת כסף מישראל כדי למנוע את התמוטטות הרשות. שמעתם טוב? במקביל פורסם שישראל פנתה לאיחוד האירופי - לגברת מוגריני חביבתנו, בבקשה שתגדיל את זריקות הכסף שאירופה מפמפמת לאבו מאזן וחבורתו.
האמת? לשפשף עיניים ולא להאמין. מסתבר שמי שטוען כי הוא מתנגד להסכמי אוסלו, מי שזועק נגד ההסתה של הרשות האש"פית, מי שאמור לפזז לנוכח הידיעות על קריסה אפשרית של הגוף המסוכן הזה - מנסה להציל אותו בכל הכוח. והרי מיטוט שלטון המחבלים, ביטול קונספציית אוסלו ועיצוב מחדש של המציאות אמור היה להיות מטרה עליונה של ממשלת הליכוד - ממשלת הימין החזק. והרי חוסר יציבות ברשות וסיכוי שזו תתמוטט היא הזדמנות ולא סכנה. הזדמנות שצריך לקדם ולנצל בכל הכוח, ובמקביל לתכנן בניית משהו חדש ושפוי מתוך הריסות מגדלי אוסלו.
למעשה, הדברים חמורים עוד יותר. ראשית, לא ברור עד כמה קיים משבר חמור בחצר של אבו מאזן ומהי מידת הספינים שמריצים עלינו. טענות לקריסה כלכלית הן שם המשחק של הגוף המושחת הזה מאז הקמתו. כך הוא משיג אינסוף כספים. ביום שני דיבר אבו מאזן ברמאללה ארוכות ולא נשמע מוטרד יותר מדי.
מאז שהתחלנו לקזז את סכום המענקים לרוצחים, הורידה הרשות את משכורות הפקידים שלה לחצי. אבל היא לא קיזזה אגורה מקרנות השפע שהיא מעניקה לעובדים הרבים והמיותרים של אש"ף ופת"ח. שלא לדבר על סלע העימות: הכספים לטרוריסטים ובני המשפחות. גם מאלו לא נגרעה אגורה.
מאז שהתחלנו לקזז את סכום המענקים לרוצחים, הורידה הרשות את משכורות הפקידים שלה לחצי. אבל היא לא קיזזה אגורה מקרנות השפע שהיא מעניקה לעובדים הרבים והמיותרים של אש"ף ופת"ח. שלא לדבר על סלע העימות: הכספים לטרוריסטים ובני המשפחות. גם מאלו לא נגרעה אגורה.
ובכלל, התגובה הפלסטינית לקיזוז מענקי המחבלים הייתה צריכה להוביל לעליית מדרגה בתגובת הנגד שלנו. הרשות מבהירה בפומבי ובחשאי שלא משנה מה יקרה, היא לא תוותר על סלע קיומה - התמיכה באותם אנשים ואותם מעשים שנועדו לחסל אותנו. זוהי הצבעה ברורה על הגרעין האידיאולוגי הקשה של אמונתם - על המהות שלהם. זו מהות שמסיתה למלחמה ולא להשלמה, מהות שמחייבת לחסל את הגוף הרצחני הזה ולא לחזק אותו.
בד בבד, דוברי הרשות הבהירו שלא יסכימו לקבל סכומים מקוזזים, או הכל או לא כלום. כידוע, הכספים שמועברים על ידי משרד האוצר שלנו הם תוצר של ההסכם הכלכלי מבית אוסלו - הסכם פריז. אבל עצם התמיכה של הישות הזו ברצח ישראלים, בין שבפרסומים הרשמיים ובספרי הלימוד, ובין שבפרסים לרוצחים המצטיינים וקריאת מוסדות על שמם, היא הפרה בסיסית של ההסכמים. אלו שאמורים היו להיות הסכמי שלום. לכן, ולו בגלל הסיבה הזו, צריך היה לבטל את קיום הישות שהוקמה כפועל יוצא מאוסלו.
מהי הסיבה לפגישת החירום של נתניהו וכחלון, מי עומד מאחוריה, מהי הקונספציה שמזינה את המהלך הזה, אנחנו יודעים היטב. זוהי אותה תוכנה פגומה של מחשבת אוסלו. בכללה תוכנת ההפעלה של מערכת הביטחון הישראלית מאז ועד היום. התוכנה שממשלות הליכוד חייבות היו לשרש מאז 1996, אבל עד עכשיו נמנעו מלעשות כך. וכל עוד ממשלת נתניהו ממשיכה לחשוב בקווי אוסלו, היא מתפקדת כממשיכת דרכם של פרס, פונדק וביילין.
ואגב, העמדה המבוהלת והשגויה של ביבי וכחלון ושל בכירי צה"ל והשב"כ סותרת את התפיסה הנוכחית של הממשל האמריקאי. האמריקאים קיצצו באחרונה סכומי עתק מהפלסטינים באופן ישיר ועקיף. דווקא בוושינגטון לא מתרגשים מאיומי הקריסה של ישות הטרור הזו. על פי דיווחים שונים, השגריר פרידמן אפילו דרש מהפלסטינים דין וחשבון על 7 מיליארד דולר שארה"ב נתנה לרשות מאז תחילת אוסלו, מיליארדים שחלקם נעלמו בכיסי כנופיית רמאללה.
בחודשים האחרונים חותרת וושינגטון בפועל תחת הכיסאות של אנשי אבו מאזן, מעודדת מנהיגות פלסטינית אלטרנטיבית. והנה דווקא ממשלת הימין החזק של נתניהו נזעקת להציל את העץ המורעל של אוסלו. איפה הם חברי הליכוד, איפה בצלאל סמוטריץ' ועדתו, שיקראו אותם לסדר.
אחרי דור
השנה, כאשר גם מי שנולד עם פרוץ המלחמה הוא כבר בן 80, חודרת ההכרה שניצולי השואה לא יהיו איתנו תמיד. עוד כמה שנים גם מי שהיו ילדים בשואה לא יספרו את סיפורם בפנינו. כבר היום מתקיימים אירועי זיכרון רבים עם הקלטות של אלו שאומנם ניצלו ממכונת הרצח הנאצית, אבל לא משיני הזמן. כך יהיה בכל האירועים בקרוב.
בכלל, אם בעבר היו אלו עלילות הניצולים שהסבירו לנו ולעולם מה באמת היה שם ומה אסור לשכוח, לא כך היום. לא רק שישראל והיהודים מואשמים בניצול השואה לצורכיהם, מי ששונאים אותנו לא באמת מתעניינים בעובדות. שום דבר לא ישנה את דעתם המורעלת, לא ניצולים ולא האמת על ההשמדה והרדיפה. להפך, בחוצפה חסרת גבולות הם מאשימים אותנו בביצוע שואה לפלסטינים. לא רק בלי לדעת מה אכן קרה לפני 70 שנה, אלא מתוך התעלמות מהמציאות של היום.
ובמקביל, האנטישמיות העולמית ממשיכה לגאות. קואליציה של אויבים קלאסיים חוברת לפלסטינים ולאוהדיהם, וחוברת לשמאל הגלובלי המטורף, שמתחזק גם בארצות הברית.
מעשי רצח ותקיפה של יהודים בצרפת ואירופה הם כבר לא חדשות, והנה לאחרונה עברנו לקריקטורות אנטישמיות נוסח גבלס אצל מי שמחזיק מעצמו מעוז הליברליות המערבית, ה"ניו יורק טיימס".
לכן חשוב לארגן מחדש את מערכת ההסברה הישראלית, להציג גם את ההקלטות והסיפורים של מי שהיו אז שם, שהאמת לא תלך עם הניצולים אל הקבר. אבל חשוב מכל הוא להפנים שהרעיון הציוני לא איבד לרגע מתוקפו - מעל הכל, ההכרח להיות עצמאים וחזקים. הרעיון הזה נחוץ היום כמו פעם, באותה מתכונת ובאותה עוצמה שבה יושם מיד אחרי השואה.
וסיפורי הניצולים - עליהם צריך לשמור מכל משמר ולהיחשף אליהם שוב ושוב. להראות לילדים, לצעירים, גם למי שכבר שמע ויודע הכל. כל פעם מחדש, בכל שנה, בכל סיפור, קשה להאמין. קשה לתפוס שיכול להיות רוע תהומי וחסר פשר, כזה שצריך להמשיך ולהתחזק מפניו ככל האפשר.