ישראל תהיה השבוע בת 71, שהן 71 שנה יותר מאשר כל אדם הגיוני בעולם היה נותן לה, בהסתמך על הנתונים, המספרים וההיגיון. איך ניראה כאשר נגיע לגיל 100? אני ממש רוצה לראות, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים הגיוניים בעולם שלא מאמינים שישראל תגיע לכך, בהסתמך על הנתונים, המספרים וההיגיון.
בארץ החל השבוע שבו חל יום הזיכרון, היום שבו נרכין ראשנו בצער, אבל גם נצדיע בהערכה ובתודה לגבורת אלה אשר אפשרו את קיום מדינת ישראל. זה נורא, אבל אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שבה כדי שהילדים יזכו לגדול, יש מישהו שחייב ללחום בהגנה עליהם. ללחום, גם אם פירוש הדבר הוא להקריב את החיים. בזכות הגיבורים האלה ישראל מקיימת יום עצמאות אחרי יום עצמאות. כל אחד מימי העצמאות האלה הוא בעצם נס, שקרה לאו דווקא בכוח אל היושב במרומים, אלא בכוח עוצמתם של אנשים צעירים ההולכים על פני האדמה.
בכל יום זיכרון נשמעות המילים הדורשות מאיתנו להיות ראויים לקורבנם, אבל עד סוף השבוע נשכחת המחויבות העמוקה שלנו להקרבה של הנופלים למעננו. קשה לנו להבין את הייחוד והשוני של קיום מדינת ישראל, כי אנחנו מכורים לרצון להיות מדינה ככל המדינות. לכן שנה אחר שנה של עצמאות אנחנו משלים את עצמנו בשלל אשליות נמרצות שהשארנו כבר רחוק מאחורינו אפשרות של שואה נוספת.
אפילו המסעות לפולין של צעירי ישראל הופכים יותר ויותר למחדירי מסר חינוכי מוזר, שתכליתו שהחוזר מהמסע יבין שעליו להיות אדם טוב יותר, ולא נאצי, במקום להבין שהמסר הוא שלא נהיה קורבנות. אני משוחח לעתים עם נערים צעירים אחרי המסעות לפולין, והם תמהים שאני מעלה בכלל את האפשרות שנהיה אי פעם קורבנות. לא את זה העבירו להם בשיחות ההכנה למסע ובערבי השיחה תוך כדי המסע לפולין. בעצם, את זה ניסו להעלים מהם ולהסיט את הברור מאליו מול המראות שנגלים בפולין, שבה ביצעו הגרמנים הנאצים את תוכנית הרצח הטוטאלי שלהם ביהודים, למחוזות של אהבת אדם כללית ולכן חסרת כל הבנה למה שזיכרון השואה אמור להנחיל לנו ולכל בן אנוש. יש לנו מדינה, הם אומרים, כאילו שזה הסוף לשאיפות ההשמדה כלפינו, ומעכשיו אנחנו בצד החזק שכל מה שנותר לו הוא לחטט בעצמו ולבדוק שמא הוא חזק מדי ופוגע במישהו חלש ממנו.
מיד בתום יום הזיכרון העצוב מתעופפים לשמיים זיקוקי השמחה. שירי המלנכוליה ברדיו מתחלפים לשירים מרימים ומקפיצים. החגיגות מתחילות, מחיר האמנים המופיעים עובר מתעריף יום הזיכרון לתעריף בימות בידור.
אכן יש לנו סיבה לשמוח. לשמוח מאוד. הלוחמים והנופלים, בהם גם ניצולי שואה שהגיעו ולחמו על קיום מולדתם, העניקו לנו מדינה. ככל שאנחנו שואפים לשפר אותה, לא נירגע ולא נפסיק לרטון עד שתעבור בעשרות אחוזים את נתוני המדינה הטובה בעולם, אם כי לימדו אותנו לחשוב שמותר לשאוף לכל הישג חוץ מאשר לשאוף להגדלת שטחי המדינה. בסדר, המוח שלנו מאולף ואת השאיפה הזו מחקנו ממנו, אבל לגבי כל שאר ההישגים לעולם לא נפסיק את השאיפות שלנו, ואני ממש תוהה אם אי פעם נהיה מרוצים וחסרי ביקורת לגבי המדינה הזו שלנו. אולי הביקורת העצמית, אפילו הבוז העצמי, הוא חלק מכוח ההתקדמות שלנו.
השבוע נהיה בני 71, ובלי שאיפות ובלי קורבנות ובלי עוד קרבות - לא נגיע לגיל 100. זה לא יקרה מעצמו כמו בשווייץ, בארצות הברית או ביפן, שדבר חוץ מאשר הוריקן או מפולת שלגים לא מאיים על קיום תושביהם, ובוודאי לא מאיים על קיומם כמדינה.