עד כה, הייתה התפיסה הישראלית באשר למשילות ברצועת עזה ברורה: חמאס הוא הריבון, האחראי, השלטון המרכזי. בכוחו להשליט את מרותו על כל שאר פלגי וגופי הטרור, ובראשם הג'יהאד האסלאמי. ובכן, התפיסה הזו נבחנת עכשיו מחדש. בישראל חוששים שחמאס מאבד שליטה על המתרחש, אינו מסוגל לאכוף את מרותו על הג'יהאד האסלאמי ואינו ריבון במלוא מובן המילה. בשלב הזה, ההערכה הזו לא קנתה לה עדיין מעמד רשמי, אבל היא מבצבצת יותר ויותר, בעיקר לאור מה שקורה בימים האחרונים.
"הם פראי אדם, חבורה של מטורפים", אמר גורם ישראלי בכיר על אנשי הג'יהאד האסלאמי. לאחרים יש הסבר אחר: הג'יהאד פשוט עובד בממד אחר ומקבל הוראות ממקום אחר: טהרן.
זיאד נחלה, מנהיג הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, מדלג בין סוריה ללבנון וחי בתוך אזורי שליטה איראניים. הג'יהאד נמצא על הפיירול האיראני המצטמק וסמוך לשולחן הצר של האייתוללות. ככל שגובר הלחץ על איראן מכיוון ארה"ב, כך תגביר איראן את הלחץ על הג'יהאד האסלאמי כדי שידליק את החצר האחורית של דונלד טראמפ, כלומר אותנו.
אתמול בלילה, במקביל לשיגור הרקטות ותקיפות חיל האוויר, שיחקו הצדדים פוקר זה עם זה. במקום להרגיע, העלו הצדדים את סכום ההימור שבקופה בקצב רצחני. ישראל ספגה ארבעה הרוגים, בניינים התמוטטו בעזה כמגדלי קלפים וכולם איימו על כולם שתיכף ומיד, או־טו־טו, נצא למלחמת חורמה/ג'יהאד, עד הניצחון.
האזהרה הישראלית, שהושמעה בניב מצרי, הייתה ברורה: אם חמאס לא יצליח לרסן את הג'יהאד ביממה הקרובה, יהפוך המצב לבלתי הפיך. אם האירוויזיון ייפגע או יבוטל, יוסרו הכפפות והמגבלות ונתניהו ינצל את העובדה שזה עתה נבחר כדי לעשות מה שהבטיח ב־2009, ולא קיים. לא ברור עד כמה האמינו בצד השני לאזהרה הזו, בעיקר משום שהם ענו לה באזהרות משלהם.
אפרופו אירוויזיון: שרים ישראלים התייחסו אתמול בביטול לאירוע כפקטור כלשהו במצב הנוכחי. המגוחך מכולם היה, כמעט כרגיל, "שר המדע" אופיר אקוניס. מטון דבריו אפשר היה להתרשם שהאירווזיון הוא מסיבה פרטית של אלדד קובלנץ, משהו ששייך לתאגיד, שאנחנו בכל מקרה הולכים לסגור תכף ומיד.
אקוניס, כמו תמיד, טועה טעות קשה. ביטול האירוויזיון הוא לא פחות מקטסטרופה. שישאל את יריב לוין, שר תיירות פעלתן ומצליח, מה זה יעשה לשמה של ישראל בעולם ולתיירות. שישאל את עיריית תל אביב, המושקעת בסיפור הזה עד צוואר. ביטול אירוויזיון בגלל רקטות שמשגר ארגון טרור לעבר תל אביב ישמיד את כל מה שהשגנו בעשרות השנים האחרונות, יבטל את תחושת הנורמליות היחסית שבה אנחנו מתנהלים כאן, יהפוך לנקודת ציון היסטורית הממחישה את זה שאסור להתקרב אלינו. ישראל תתקשה לארח אירועים בינלאומיים ולשקם את תדמיתה. זו תהיה בכייה לדורות. בקבינט יודעים את זה מצוין. למרבה הצער, גם בעזה.
הלילה שקדם לפרסום הטור הזה מסתמן כלילה המכריע. "מחר בבוקר נדע לאן זה הולך", אמר אתמול אחד ממקבלי ההחלטות, "או רץ". קצב ההידרדרות עד עכשיו היה סילוני. העצבים בשני הצדדים רופפים והמנגנונים שאמורים לקרר את הלהבות כמעט שאינם קיימים. המצרים גוררים רגליים, האמריקאים לא מתעניינים, האירופים מיואשים. זה הם, ואנחנו.