תקופה האחרונה אני פוגש כמות סיטונאית של רמאים, וכאלה יש מכל סוגים והמינים. זה קורה במסגרת עבודתי הטלוויזיונית, אז יוצא שאני מתעמת איתם. חלק מאותם טיפוסים מתריסים ומשיבים בצעקות רמות, לעתים באלימות, על הטענות שהועלו נגדם. אחרים מתנצלים, מכים על חטא ואחר כך שבים לדרכם הנלוזה. הגרועים מכל הם אלו שפשוט לא אכפת להם. הם מביטים בי באדישות ובבוז מתוך אמונה עמוקה ששום דבר לא יוכל לעצור אותם.
 
הרגעים הללו מחספסים את האופי. הם חושפים בפני שוב ושוב את הצד הכי מכוער באנושות וגורמים לי להיות חשדן ולפקפק נון סטופ בזולת. וזו רק המגרעת המינורית של התפקיד. מצבור הרשע הזה של אנשים - שחלקם עושים לאחרים דברים נוראיים, מסמרי שיער ממש - מדיר שינה מעיני. אני לא אומר את זה כמליצה. בפועל הפסקתי לישון בגלל המחשבות בעניין. כבר ימים ארוכים שאינני עוצם עין. הראש מלא בדאגות ושאלות. למה הם עושים את זה? מתי זה הפך להיות כל כך שגור? ואיך זה שאנשים לא מפסיקים להכאיב, להונות ולפגוע בלי נקיפות מצפון ואף אחד לא עוצר אותם? 
 
אגב, לא ברור לי אם קיים קשר בין המתרחש בכנסת למבול הזה שמציף את החברה שלנו. מה שבטוח הוא שיש אצלנו בעיה שהולכת וצומחת ומגיעה לממדי ענק. 
 

נהוג לומר שהשחיתות השלטונית היא התולעת שמכרסמת ובסוף ממוטטת כל סדר חברתי תקין. ייתכן. אבל החולי הזה, אובדן רסן מוסרי ביחסים שבין האזרחים במישור היומיומי, מסוכן שבעתיים ממעילה או מגניבה זו או אחרת של אישי ציבור ועלול להביא אותנו לאובדן אמון חברתי ולאסון. אם יגיע היום שפשוט לא נוכל להאמין זה לזה בשום רמה, הכל יתפרק.

###
לא ברור אם צריך להעריץ את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' או לחשוש ממנו. להעריץ - כי האיש מצליח בעזרת דבקות וחריצות להפוך לאחד הגורמים הדומיננטיים בפוליטיקה הישראלית, עד כדי כך שכנראה שאף על פי שהוא מגיע ממפלגה קטנה, בקרוב מאוד חזונו ותפיסת עולמו ישפיעו על החיים של כולנו. אם נרצה או לא. תמיד מרשים שאנשים מצליחים כנגד כל הסיכויים להגשים את חזונם. 
 
מצד שני אני לא כל כך מבין למה הוא מבקש לשנות אותנו. בוודאי אם אני מסתמך על דברי ראש הממשלה, שלפיהם עקרונית המצב פה טוב. אם השעון מתקתק ביעילות יחסית, מדוע צריך לנתץ הכל? לתחושתי, לפני שסמוטריץ' יבנה משהו חדש, הוא מבקש לקעקע את הסדר של הישראליות הנוכחית, שממילא הוא רעוע מאוד ובשלב הזה ממש לא בטוח שהמדינה תעמוד בעוד רפורמטור.
###
מיכאלה בתי בת השלושה חודשים וקצת גילתה לאחרונה את הצחוק. זה התחיל בחיוך מבויש ועבר למתיחת שפתיים ארוכה ומרשימה, שנלווה לה גם צליל. הצחקוקים הבודדים התעצמו לצחוק בריא, ועכשיו הם בוקעים מפיה גלים גלים. היא כמובן לא צוחקת סתם, נדרשת סיבה. ומלאכת הבידור לא קלה. היות שהקול הזה גורם נחת רבה לאשתי ולי וגם לא מעט אושר, אנחנו עמלים יום ולילה כדי לבדר אותה.

חיים ומיכאלה אתגר. קרדיט: צילום פרטי

 
למעשה עברנו טרנספורמציה: מאנשים בוגרים ורציניים לבדרני קרקס שיעשו הכל כדי לשמוע את הצליל המתקתק בוקע מגרונה. וכך תכסיסים ותעלולים של היעלמות והפתעה, פרצופים מעוותים ושירי ילדים ממלאים את חלל האוויר. הבעיה היא שמיכאלה לא פראיירית בכלל, והרפרטואר שתפס אש בשלבים הראשונים הפך מהר מאוד בעיניה למיושן. כעת היא דורשת סחורה חדשה וראויה בתמורה לחיוך בסיסי. 

אנחנו כבר טרוטי עיניים ממופעים, וחיים בחשש תמידי שייגמרו לנו הוויצים והבדיחות. כבר גנבתי בדיחות מסיינפלד, ישראל קטורזה ואדיר מילר, והמחסנית הולכת ומתרוקנת. אז ייתכן שהטור היום יהיה מעט יותר חלש, כי אני עובד על פאנצ׳ים חדשים לילדה.

בזמן שאני מחפש בדיחות ראויות, אשתי יצאה לבלות עם חברות, ובשל כך חוץ מעבודה כתסריטאי־דאחקות לקטנים הפכתי זמנית לאחראי הבלעדי על הילדה. כשאמא לא בבית, החוקים מתגמשים, והחיים הופכים למערב פרוע. לא מקפידים על שנות שינה, נותנים בקבוק מתי שרוצים ועושים שיגועים מסביב לשעון. 

מצד אחד, הקטנה נראית מאושרת מההווי הפרוץ, כשעל פניה מבטים ממזריים שמאשררים לי שהיא שותפת סוד מלאה בקנוניה נגד הסדר הטוב. מצד שני, אולי בכל זאת היה צריך לשמר את הנהלים התקינים, כי כשהחלפתי לה חיתול, היא גמלה לי בהשתנה חופשית ולא מאוד מנומסת על היד. עונשי על הפרת הסדר התקין הוא בכי ארוך ואינסופי. אני מבקש שתירגע, שר, מנענע, מתחנן שתחדל מבכי והיא בשלה. למה לא שמרתי על הנהלים? זהו כנראה עונשו של אב סורר.