כזכור לכולנו, מדינת ישראל היא דמוקרטיה, ואחת החירויות הבסיסיות והכיפיות ביותר שיש - היא החופש לשנוא. אבל החירות הזאת מוגבלת, וכישראלים אנחנו יודעים שגם אם אנחנו רוצים מאוד, יש דברים שאסור לנו לשנוא. לא תשמע ישראלי אומר שהוא שונא את הכותל. התייר מחו"ל, לדוגמה, כבר הסתובב בעולם וראה הרים עצומים ומושלגים, ארמונות מפוארים עם גנים מדהימים מעוטרים בפרחים יפי תואר, ואז הוא מגיע לירושלים וצופה בקיר אבנים - והוא בהחלט רשאי לשנוא אותו. אבל את הישראלי הקיר הזה מרגש, הוא הרי גם בית המקדש וגם משה דיין בששת הימים והצנחנים עם המבט לשמיים והקסדה הצמודה לבית החזה והקריאה מרטיטת הלב בקשר הצה"לי של מוטה גור: "הר הבית בידינו". אז איך אפשר לשנוא את כל זה?
הישראלי גם אינו יכול לשנוא חומוס, להפך, הוא עורג לחומוס כשהוא בנכר, נהנה לאכול אותו עם החבר'ה סביב שולחן, לבצוע את הפיתה ולנגב. זה חלק מהדנ"א שלנו. ובכלל, לישראלי יש אישיו עם אוכל. אסור לנו לשנוא את סעודת יום שישי עם המשפחה שבה מרימים כוסית של יין. אפילו המילה כוסית היא רק ישראלית, אין באנגלית "גלאסית אוף וויין". ההמעטה וההקטנה הזאת היא חלק מההצהרה הסחית הישראלית של "אני שונא להגזים, אז אני רק שותה קצת בערב שבת".
אסור לשנוא את המשורר הלאומי ואת התיאטרון הלאומי. לא תמיד הישראלי זוכר מי הם, לעתים הוא עלול לטעות ולחשוב שזה אייל גולן והיכל התרבות בהתאמה, אבל במעמקי לבו הוא רוחש כבוד גם לביאליק וגם להבימה, כי זה שלנו. זה אנחנו. אין עוד כאלה בעולם.
לישראלי אסור לשנוא את הטיול שהוא נמצא בו עכשיו. הוא עד כדי כך אוהב אותו שהוא אומר: "צריך לבוא לפה עוד פעם". אבל אתה כבר פה, למה צריך עוד פעם? במיוחד טיולים בארץ. יש לנו פה רק 50 אתרים, ואם נשנא אותם לא יהיה לנו לאן לטייל. אז גם אם הבניאס הוא לא מפלי הניאגרה, זה מה שיש ואת זה אנחנו אוהבים.
לישראלי אסור לשנוא את הנשיא. הוא מכבד אותו. יכולים להיות חילוקי דעות איתו, ואפילו אפשר לא לאהוב אותו - אבל לשנוא את הנשיא? מה פתאום? זה נשיא שלנו, הוא מאחד, הוא הסמל שלנו. הנשיא הוא כמו פלאפל, וכמו הטחינה שנוזלת מהפיתה הקרועה של השווארמה. אפשר לא להסכים עם הפיתה הקרועה, ואפשר לא לאהוב את הטחינה הנוזלת, אבל היא מטפטפת עלינו, היא שלנו והישראלי לעולם לא ישנא אותה. הוא ייקח מגבון וינקה.
ובמיוחד אסור לשנוא את המגבון. להפך, מבחינתנו אפשר לסגור את ספר ההמצאות. המגבון הלח הוא פטנט המילניום. הוא מחליף את המטלית, הסמרטוט, הסחבה, הג'ילדה, המפית וכל חומרי הניקוי באשר הם. עם אותו מגבון אפשר לנגב את הפנים של הילד מגלידה, את השולחן אחרי האוכל, להעביר אותו על השיש, לנקות את הכתם ברצפה, ואם יש בו עוד חלק שנשאר נקי, אפשר להעביר וויש על מסך הטלפון הנייד.
הישראלי אינו יכול לשנוא פיצוחים. הבייגלה והפופקורן - כבודם במקומם מונח, אבל הנשנוש הלאומי הוא 200 גרם גרעינים שחורים, 200 גרם לבנים וקצת קשיו. קשיו הוא אצולת הגרעין. עילאי ומתנשא. מגיח לפעמים כאירוע יחידאי בקערה של מעורבבים. הישראלי אינו יכול לשנוא את הפיצוחים כי הוא מפיק מהם הנאה אינסטרומנטלית. זו התעסקות שיש בה יותר השקעה מתפוקה. הרי צריך לפרוק את האגרסיות בכביש, בעבודה, בבית - אז פורקים על הנשנוש.
תחשבו כמה פעולות נדרשות למען גרעין אחד: אתה לוקח חופן קטן של חמישה גרעינים בערך, אוחז בהם חזק בכף ידך, מפריד אחד מהם בין האגודל לאצבע, מארגן אותו במנח שיאפשר לו להיכנס לפה במדויק; הוא נכנס דרך השפתיים אל קדמת הלסת, שם הוא מונח במיומנות של סרט נע בין השיניים הקדמיות, מתפצח ומופרד: תוך הגרעין פנימה, קליפתו נזרקת בזעם החוצה, אל קערת הקליפות או לסביבתה, והגרעין הבא במחסנית נטען כדי להיירות לתוך הפה, וכל זה סביב גרעין אחד קטן. אם כל השולחן התלכלך, תמיד נזכור שאין משהו שמגבון לח לא פותר.
הישראלי אינו יכול לשנוא פיצוחים. הבייגלה והפופקורן - כבודם במקומם מונח, אבל הנשנוש הלאומי הוא 200 גרם גרעינים שחורים, 200 גרם לבנים וקצת קשיו. קשיו הוא אצולת הגרעין. עילאי ומתנשא. מגיח לפעמים כאירוע יחידאי בקערה של מעורבבים. הישראלי אינו יכול לשנוא את הפיצוחים כי הוא מפיק מהם הנאה אינסטרומנטלית. זו התעסקות שיש בה יותר השקעה מתפוקה. הרי צריך לפרוק את האגרסיות בכביש, בעבודה, בבית - אז פורקים על הנשנוש.
תחשבו כמה פעולות נדרשות למען גרעין אחד: אתה לוקח חופן קטן של חמישה גרעינים בערך, אוחז בהם חזק בכף ידך, מפריד אחד מהם בין האגודל לאצבע, מארגן אותו במנח שיאפשר לו להיכנס לפה במדויק; הוא נכנס דרך השפתיים אל קדמת הלסת, שם הוא מונח במיומנות של סרט נע בין השיניים הקדמיות, מתפצח ומופרד: תוך הגרעין פנימה, קליפתו נזרקת בזעם החוצה, אל קערת הקליפות או לסביבתה, והגרעין הבא במחסנית נטען כדי להיירות לתוך הפה, וכל זה סביב גרעין אחד קטן. אם כל השולחן התלכלך, תמיד נזכור שאין משהו שמגבון לח לא פותר.