הטענות לאיום על שלטון החוק הם דמגוגיה והסתה מהסוג הנחות ביותר

במטה המאבק מתחרים בשאלה מי יעביר את המסרים בצורה מתלהמת יותר. כך, למשל, דבריה של נשיאת בית המשפט העליון בהופעתה בנירנברג, שנאמרו ככל הנראה במתכוון, באופן המייצר קשר אסוציאטיבי בין חוק ההסמכה שחוקקה המפלגה הנאצית לפסקת ההתגברות. את נתניהו צלבו רק בשל העובדה שעמד על הגזוזטרה בכיכר ציון ולא גינה את השימוש (של סוכן שב"כ) בתמונתו של יצחק רבין במדי אס־אס, שאפילו לא בטוח שראה אותה. כאן הדברים נאמרו ישירות מפי הסוס. האם חיות ניסתה לרמז על גזירה שווה בין נתניהו להיטלר? בין המפלגה הנאצית לליכוד?
 

החרה החזיק אחריה בני גנץ. בנאום הפתיחה שלו בכנסת הוא נתלה בשני אילנות גבוהים. פעם השתמש בפרפרזה על דברי גדעון האוזנר במשפט אייכמן - "ניצבים עמדי שישה מיליון קטגורים" - כשאמר שמאחוריו עומדים מיליון ורבע בוחרים המפנים אצבע מאשימה כלפי נתניהו. ופעם אמר שיילחם למען שלטון החוק ברחובות, בבתים ובכיכרות. חיקוי מיליטריסטי מתלהם לנאומו של צ'רצ'יל, שהבטיח להילחם בגרמניה הנאצית ברחובות, בבתים, בחופים ועוד. 
 

נדמה לי שבניגוד לחיות, שכנראה הבינה בדיוק מה היא עושה, את גנץ אפשר אולי לדון לכף זכות. יש לי הרושם ששני הטקסטים (שכנראה נכתבו על ידי כותב נאומים בעל ידע וסר טעם) לא הפילו אצל גנץ שום אסימון. מן הסתם הם נראו לו מקוריים ומלאי השראה. אם הם לא נאמרו מתוך בערות, הם חמורים ממש. אני נוטה לחשוב שגנץ לא ידע מה הוא אומר, כפי שאני מאמין שהוא לא בדיוק יודע מהי פסקת ההתגברות, שבגינה הוא יצא לשוחות. 
 

אז למען גנץ ולמען קוראי "מעריב", אני רוצה להציג כאן את העובדות. קודם כל, כדאי לדעת שלעניין פסקת ההתגברות קיימת הסכמה כללית, מאהרן ברק ועד איתמר בן גביר שצריך חוק יסוד "חקיקה", שמכוחו יוסמך בג"ץ לפסול חוקים באופן חוקי ולא בגניבה. לצדו צריך פסקת התגברות שתאפשר לכנסת ברוב מיוחס להתגבר על הפסילה. הוויכוח נסב רק על השאלה אם הרוב המיוחס צריך להיות של 61 חברי כנסת או יותר. להפוך את הוויכוח הזה לאיום על שלטון החוק זו דמגוגיה והסתה מהסוג הנחות ביותר.
 

אני חושב שפסקת ההתגברות ראויה יותר לשם "פסקת ההתבגרות". הגיע הזמן שמצדדי האקטיביזם השיפוטי יגלו בגרות ויפנימו שהם הפסידו בבחירות. הגיע הזמן שיבינו שהציבור רוצה אחרת. המחוקק פועל בשם הרוב, והדמוקרטיה לא עומדת בסכנה כאשר הרוב מקבל ביטוי הולם. הדמוקרטיה עומדת בסכנה דווקא כששופטים שאינם נבחרים בבחירות כלליות מקבלים לידיהם כוח ששם אותם מעל הרוב.

 

חוק החסינות, לידיעת הקורא בצלאל סמוטריץ', טוב כמו שהוא. לא רצוי ולא נחוץ לגעת בו. המצב המשפטי הקיים על פי תיקון 33 לחוק החסינות מיולי 2005 קובע פרמטרים ברורים שעל פיהם יכולה הכנסת להגן על חבריה. החוק המתוקן הזה אף קיבל חותמת כשרות מבג"ץ (פס"ד גורלובסקי 2).  
 

תיקון 33 חילץ את בית המשפט והכנסת ממשבר גלוי, מהחמורים שהיו בין הרשות המחוקקת לשופטת. הוא התקבל על ידי בית המשפט באהדה ובאנחת רווחה. לו היו מנסים להעבירו כיום, הייתה קמה צעקה גדולה שכל מה שרוצים הוא להעניק חסינות לנתניהו. אבל היות שהוא בא לעולם לפני למעלה מעשור, לא רק שתחולתו אקטיבית, אלא שיקשה על בג"ץ לפסול החלטות המסתמכות על סעיפיו, לאחר השימוש הנלהב שעשה בו בעניין ח"כ מיכאל גורלובסקי.
 

"פרשת גורלובסקי", שהייתה חלק מ"פרשת ההצבעות הכפולות", זכתה לכיסוי נרחב בפן הרכילותי. במרץ 2003 קיימה הכנסת הצבעה על אלפי הסתייגויות של אגודת ישראל, ש"ס ומפלגת העבודה לחוק התוכנית להבראת הכלכלה הישראלית של שר האוצר נתניהו. הצבעות מהסוג הזה הן ריטואל. טקס. הח"כים המנומנמים נושאים עיניהם אל מזכירות הסיעה, ועל פיהן תישק הצבעתם. ככל שחולפות השעות והסוף לא נראה באופק, האווירה הופכת קלילה. חבר מרחם על חברו לסיעה שבושש לחזור מהשירותים, או שנרדם קצת, ולוחץ על כפתוריו במקום להעיר אותו ועוד כהנה מעשי קלות ראש או קונדס ללא כוונת זדון. אלא שהפעם נכנס לתמונה ח"כ מהאופוזיציה יעקב ליצמן, ובניסיון לדחות את גזירת קיצוץ קצבאות הילדים התלונן בפני היו"ר על מספר חברים שהצביעו באופן לא תקין. 
 

העיתונות ניפחה את הסיפור לממדי פיגוע נגד הדמוקרטיה ופלילים. יו"ר הכנסת הבין שכל ניסיון לשחות נגד הזרם ולהסביר שאיש לא יכול היה להרוויח דבר מההצבעה הכפולה, חוץ מלחסוך לשכנו נזיפה ממזכירת הסיעה, נידון לכישלון מראש ויציג אותו כמגן על מושחתים. לפיכך הוא הזמין לראשונה משטרה להיכל.  
 

אף על פי שח"כ גורלובסקי הודה והושעה לארבעה חודשים וחצי על ידי ועדת האתיקה, החליט היועמ"ש להעמידו לדין פלילי באשמת זיוף ומרמה. ועדת הכנסת סירבה להסיר את חסינותו. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ. עמדת המדינה הייתה שלנוכח העובדה שח"כ נענש על ידי ועדת האתיקה, החלטת ועדת הכנסת סבירה ואל לבג"ץ להתערב. למרבה ההפתעה בג"ץ בהרכב של שבעה שופטים ביטל את ההחלטה וקבע שהנימוק היחיד המאפשר לוועדה לא להסיר חסינות הינו שיקולים זרים של היועמ"ש. 
 

ועדת הכנסת התעלמה מההתערבות הבוטה והשגויה של בג"ץ וחרף פסק הדין חזרה והחליטה לא להסיר את החסינות. המשבר חסר התקדים הביא לחקיקתו המהירה של תיקון 33. התיקון ביטל את החסינות האוטומטית וקבע כי ח"כ יצטרך לבקש חסינות ולקבלה לאחר אישור מליאת הכנסת. 
 

פרופ' סוזי נבות תיארה את הפרשה במאמר שמסקנתו: "ריבוי הכשלים והטעויות סביב פרשה זו הוליד פסק דין קשה של בג"ץ ותגובה קשה של הכנסת, שהביאה לכמעט משבר חוקתי בין הרשויות". לדבריה, מדובר בתיקון שהינו בבחינת חוק עוקף בג"ץ, המרחיב את החסינות הדיונית של חברי הכנסת מבחינה מהותית ומצמצם אותה פרוצדורלית. "החקיקה החדשה נוקטת גישה ראויה והיא צמצום החסינות הדיונית, תוך שמירה על זכותה של הכנסת להגן על חבריה כאשר שיקולים מיוחדים יצדיקו זאת". 
 

בין העילות שבגינן ניתן לקבל חסינות נקבע כי היא תינתן כאשר כתב האישום הוגש תוך אפליה וכן במקרה שייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי לייצוג ציבור הבוחרים ולעומת זאת, אי־קיום ההליך לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי. לפי שתי העילות האלה נתניהו זכאי לבקש חסינות.
 

בהנחה שנתניהו יבקש חסינות והכנסת תעניק לו אותה, קשה להאמין שבית המשפט יתערב. בייחוד משום שעילת ההתערבות של בג"ץ אינה יכולה להיות שהוא היה פוסק אחרת לו היה בנעלי הכנסת. הרף הנדרש לפסילת ההחלטה הינו חוסר סבירות קיצוני. בהתחשב בכך שהחסינות רק עוצרת את מרוץ ההתיישנות ואינה פוטרת את נתניהו מהתמודדות משפטית בעתיד - פסילת החסינות אינה סבירה.