חלש מול סינוואר? הביקורת כלפי ראש הממשלה כי הוא רכרוכי מתעלמת מן המציאות הסבוכה. בשורה התחתונה, נתניהו שיטה גם בחמאס
ג'קי חוגיתלמידות ליד בניין הרוס ברצועת עזה (צילום: רויטרס)
עם סיומו של גמר האירוויזיון מחר, ואם הכל יעבור בשלום, תבוא אל קִצה תקופה מתוחה מאוד ביחסי ישראל ורצועת עזה. ינצח מי שינצח בתחרות הזמר, את הגביע צריך להשאיר בירושלים. לא בגלל המוזיקה אלא בזכות המועצה לביטחון לאומי והודות לשב"כ. שני אלה מובילים מטעם ראש הממשלה את המשבר הארוך מול חמאס בעזה. זהו משבר מסוכן, שזימן לכולנו פחים ומלכודות כמעט מדי שבוע, וסיכוייו לשפוך את דמנו היו גבוהים. את מחירו שילמו תושבי העוטף, אבל המחיר עלול היה להיות כבד שבעתיים. אם אכן יצוין גמר האירוויזיון בשלום, רשאים הביטחוניסטים הללו להרים כוסית או שתיים, ואז מוטב שייקחו נשימה ארוכה. מעבר לפינה מחכה הפרק הבא.
מערכת השיקולים של חמאס סימנה את האירוויזיון כתחנה האחרונה, לעת עתה, שבה ישראל חשופה ללחצים. אחרי תחרות הזמר יבוא קיץ ארוך ונטול אירועים מסוג זה, וישראל - לפחות לכאורה - תהיה פחות רגישה לאקדח חמאסי המוצמד לרקתה. תחנה דומה הייתה הבחירות לכנסת. גם אז, חשבו בחמאס, ייקלע נתניהו למצב חולשה וילך לקראתם. אבל ישראל תמרנה אותם במקלות וגזרים לאן שהיה נוח לה.
עוד קודם לכן, ומאז פרוץ מהומות הגדר במרץ 2018, עמדה המערכת הביטחונית בפני סדרה של רגעים מסוכנים. חמאס והג'יהאד האסלאמי הניפו מעל ראשה שלל גרזנים כל הזמן. הכל כדי שתיתן הקלות. טילים לערי ישראל, בלוני תבערה, ניסיונות פיגוע על הגדר, מבצע קומנדו חשאי שהתגלה בחאן יונס. שלל פעמים ניסה הג'יהאד האסלאמי לבדו, בניגוד להוראת חמאס, לסבך את הצדדים בעימות אלים.
שליחיו של ראש הממשלה היו צריכים לתמרן כל הזמן בין לחץ כבד של חמאס, חתרנות של הג'יהאד האסלאמי, זעקת תושבי העוטף, נשק בלונים פרימיטיבי, שהשימוש בו מתוחכם, ודרישות בציבור ובשולחן הממשלה לחדש את החיסולים, ובכלל לראות דם. היה עליהם להלך בזהירות בין קטאר מצד אחד, שתרומתה למגעים מרכזית, לבין מצרים מצד שני - שתרומתה לא פחות חשובה - בעוד שתיהן לוחצות מאוד עליה, אבל אינן מדברות זו עם זו.
היה עליהם להתמודד עם אבו מאזן, שהטיל על אחיו ברצועה גזירות בזו אחר זו, העלולות להביאם לייאוש מסוכן; ועם מפלגות, חלקן שמאל או מרכז, שאיגפו את ראש הממשלה מימין ולגלגו על התנהלותו.
חמאס דרשו הקלות, ולא - יבעירו את השטח. ב־13 החודשים שחלפו הצליחה ישראל לתמרן את כל השחקנים בזירה כדי למנוע מארגון הטרור העזתי להשתמש באיומיה. זו הייתה מלחמה, מלחמת מוחות, שבה קרב חדש נפתח כמעט מדי שבוע. בשורה התחתונה, שני הצדדים הפסידו. שניהם איבדו אשראי בציבור. בשני הצדדים נפלו הרוגים (בעזה יותר מ־300). שניהם נקלעו לתוך פלונטר. נכון שחמאס קיבלו כסף קטארי, אבל 100 או 200 מיליון דולר בשנה הם מבחינתם כסף קטן. וזהו כספם של אחרים, לא של ישראל.
עד כמה שזה מפתיע, ישראל הצליחה לתמרן את חמאס יותר משנה, מבלי שהעניקה לה דבר בעצם. לחבורה שמקיפה את נתניהו, ולו עצמו, מגיע שאפו על התקופה הזו. לא רק בגלל החלטות שקיבלו, אלא גם בשל החלטות שלא קיבלו. ובשל השימוש המתוחכם בכל הקלפים. קל מאוד לדחוף למלחמה. אחת כזו החלה לפני שבועיים. בתוך יממה וחצי בלבד נהרגו ארבעה ישראלים. בקצב כזה, בתוך שבועיים היו נופלים 20 או 30 ישראלים. המלחמה הייתה נגמרת, והמצב היה חוזר לקדמותו. עזה לא תיוושע במלחמות כאלה, וישראל לא תבוא על סיפוקה אם תכבוש אותה. הבעיה זקוקה לפתרון משולב. הכוח, בין שיופעל ובין שישמש מנוף, יהיה רק אחד ממרכיביו.
היה ברור כי שר החוץ של נסיכות עומאן לא יימלט מביקורת על הדברים שאמר. לפני ארבעה שבועות הופיע השר, יוסף בן עלאווי, בדיוני פורום דאבוס, והציע לגלות הבנה לצורכי הביטחון של ישראל. ישראל, הוא אמר, איננה שקטה בנוגע לעתידה באוקיינוס הערבי. אנו הערבים צריכים לחשוב על הבעיה ולחתור לפוגג את הפחדים הללו.
לו השמיע את דבריו לפני עשור או שניים, היה זוכה להתנפלות רבתי. אבל מאז החלו הערבים להטריח עצמם בעיקר בבעיותיהם, נחלש עיסוקם בישראל. ואכן, מעטים ראו צורך להתפלמס עמו. אחת כזו היא כַּפַא אל־זועבי, סופרת ירדנית ממוצא פלסטיני. זועבי, מהנדסת במקצועה, פרסמה עד כה חמישה רומנים. את השכלתה רכשה ברוסיה, ונראה כי משהו מזה נותר בהליכותיה. עמדותיה סוציאליסטיות במובן הנוקשה של המילה. בפוסט בפייסבוק היא כינתה בלעג את עמדותיו של בן עלאווי כלפי ישראל "חדשנות", וכתבה בזלזול: "אני מכיר בישראל, משמע אני חדשן. לא הכרתי בה, אני מיושן ותקוע בעבר". כן הוסיפה: "ברכות למדינה הציונית. מדינה שכבשה את פלסטין על יסודו של שיח דתי מהתורה, אין לה שום בסיס היסטורי".
זועבי בת ה־54 היא מייצגת נאמנה של דור הלאומנים הערבים. אלה שהתחנכו על ברכי הנאצריזם והפאן־ערביוּת. אף שמעמדם מאותגר באמצעות רעיונות חדשים, למשל כמו אלה שביטא שר החוץ של נסיכות עומאן, עדיין יש להם רוב מוצק. לפני שנה וחצי התארחה זועבי באולפני ערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל־מיאדין. המראיין, זאהי ווהבי, הוביל אותה בכישרון לדיון גלוי לב ורחב על מעמד האומה הערבית ומצב הבעיה הפלסטינית. בעיקר ניסה לחלץ ממנה, מה השתבש אצל הערבים. בין שלל תשובותיה התייחסה זועבי למגע עם ישראל וקבעה כי הערבים נוטשים את התמיכה במאבק הפלסטיני.
"בראשית האביב הערבי רבים מן המשכילים אמרו כי ההתנגדות החמושה וההתרסה הן ביטויים דלי ערך ולעגניים. עקבתי היטב אחרי הדברים. משכילים רבים נרתמו לומר זאת". במקום אחר בראיון אמרה: "אני סבורה כי הליברליסט האמיתי באזורנו, שרוצה לאמץ את ערכי החירות, הנאורות והצדק, בסופו של דבר צריך להיות לוחם התנגדות. איך אתה יכול לתמוך בחופש ולא להיות עם פלסטין?".
עימות בעולם הערבי
בין השורות אפשר למצוא בדבריה הד למתיחות בין המחנות, מהסוג שאינו זוכה לסיקור. לא המתיחות בין שיעים לסונים, גם לא הקרע בין איראן לשכנותיה הערביות. הפיצול הזה כולו סוני. הוא נפער בין נסיכויות המפרץ למדינות הסהר הפורה, ה"מַשְרִק". מצד אחד, ההנהגה הערבית הוותיקה, ובה מצרים, סוריה, ירדן, בואכה המגרב; ומאידך, האליטות החדשות: קטאר הקטנה (בתפקיד העכבר ששאג), איחוד האמירויות, חביבת ישראל והמערב (בתפקיד הטווס הנוצץ) והאריה הרגיז, הלא היא סעודיה.
זו איננה רק מתיחות בין אזורים גיאוגרפיים אלא גם עימות מעמדי חריף. בין לובשי העניבות מהעיר לבני השבט. בין קולוניות שאך יצאו מאחיזת המנדט הבריטי, לחברות שהיו כאן הרבה לפניו. קבוצת המדינות האחת קידשה את התרבות הערבית, את לימודי השפה, הרעיונות, והצמיחה תנועות לאומיות, ואצל השנייה נולדה דת האסלאם. וכמובן, זו מתיחות בין הפטרו־דולרים לבירות ערב העניות, וידן המושטת בתחינה לקבלם.
אל־זועבי, בת המשרק, יודעת זאת היטב ואינה מהססת לחסל חשבונות עם השייח'ים במפרץ. באחד הרגעים באותו ראיון היא נשאלה כיצד אירע שהעולם הערבי ירד מהפסים. "כל חיינו היינו מושבות כבושות", ענתה. "עכשיו יש לנו את ישראל, ואת הווהאביה, ויש נפט". הנה כי כן, רשימת הצרות העדכנית.
האם הפיצול בין המפרץ לסהר הפורה מועיל לישראל? על פי כפא אל־זועבי, בהחלט כן. "באחרונה נראה כי הסוגיה הפלסטינית מתה, וכי לעולם חשובה הסוגיה הישראלית. העולם רוצה לפתור את הבעיה של ישראל", אמרה.
ולמרות זאת, כדאי שלא נתבלבל. כל האמור לעיל הוא מגע בין אליטות. בין אנשי ממשל מכאן ומשם, אנשי עסקים ועוד. מפגש האינטרסים בין ישראל למדינות המפרץ מועיל ומעודד, אבל יסודותיו אינם מוצקים, וספק אם יוביל בעתיד הקרוב למגע בין עמים. הוא מבוסס על שנאה משותפת לאיראן, אך מה יקרה אם טהרן תשנה את פניה לטובה?
בעוד המגעים מתנהלים עם המשטרים, האזרח הפשוט במדינות הללו עוין את ישראל וחרד לגורל הפלסטינים. בארמונות השלטון בריאד, באבו דאבי, בבחריין ובעומאן מכבדים ישראלים, אבל ברחובות הסמוכים שמובילים אליהם, הישראלי היה ונשאר כפי שמתארת אותו הסופרת הירדנית.
