התיירים רוצים להרגיש תל־אביביים לשבוע - ואז לחזור ולשכוח

מי אוהב תיירים? מתברר שאף אחד. לפי סדרת כתבות בערוצים כאן ו–12 (מוחות גדולים חושבים כנראה ממש ממש דומה), לתושבי הערים המתוירות באירופה (אמסטרדם, ונציה, ברצלונה ועוד) פשוט נמאס מהיצורים הבלתי נסבלים שפולשים אל עריהם כנחילי נמלים, מתיירים ומסתכלים על המקומיים כמו על חיות בכלובים. 
 

התייר הוא יצור אגואיסטי ויהיר. הוא משוטט בעירו של המקומי כאילו זה ביתו. ארנקו מפוצץ בכסף ומטרתו אחת: ליהנות. הוא קונה, אוכל, מבלה, טועם ורודף אחרי "המקומות שתיירים לא מגיעים אליהם". לתייר אין שום מחויבות פרט לסימון וי על האתרים שהוא תכנן להספיק לראות ולחוות. 
 

התיירים מתפשטים כמו מחלה ממארת, תופסים מקום בכל מרחב ציבורי שאליו הם מגיעים. אף מקומי לא יחשוב לחרוט את שמו על קירות היסטוריים בעיר שבה הוא גר, אבל לתייר זה נראה הגיוני. תודעתו הופכת מושחתת, הוא משוטט כזומבי, מרשה לעצמו הכל. לתיירים יש נטייה להשתכר בלילות, להקיא בכיכרות, לקפוץ מגשרים, להשליך קורקינטים, להטיל את מימיהם במדשאות ציבוריות ולחזור בלילה למלון. אין לתאר את גודל ההפקרות והזלזול של התייר בכל מה שסביבו. 
 

התיירים שהגיעו לתל אביב לאירוויזיון מסתכלים עליה כעל תפאורה לבילוי שלהם. הם חודרים עם העיניים הסקרניות שלהם לכל חור, מציצים על חיי המקומיים, נכנסים לישון בבתיהם. הלואו קוסט, הסאבלט והרשתות החברתיות הפכו את חייהם הפולשניים לקלים וזולים יותר. במשך שבוע ימים הם רוצים להרגיש תל־אביביים ולאכול כמו תל־אביבים - ואז לחזור לאירופה ולשכוח מהכל. התיירים שהגיעו לאירוויזיון בתל אביב פולשים לכמה ימים ונוטשים.

לטענה שהתיירים יעשו יחסי ציבור מעולים לישראל נדרשת הוכחה. הסטורי שלהם נעלם ברגעים אלה ממש, וכל מה שהם יספרו לחבריהם הוא שאומנם יש פה שמש, אבל יקר רצח. את מי זה בדיוק ישכנע לבוא?

 

בעוד המקומי קם ליום עבודתו וחוזר מותש אל ביתו לעת ערב, התייר משוטט, מצלם ונהנה. לתייר יש סימני זיהוי גרנדיוזיים כמו מפה ענקית, תיק טיולים עמוס או ספר הדרכה מטופש. התייר מרשה לעצמו גם לעצור מקומיים ולשאול אותם. תסלח לי איך מגיעים. איפה קונים. מה עושים. ואם אני רוצה לנסוע ולחזור, מאיפה הכי כדאי. המקומי יעצור את יומו ואת מלאכתו כדי להסביר פניו לתייר. מה שלמקומי הוא ערך - לתייר זה קיצור דרך. 
 

התייר מסתכל על הבית שלך ועליך כאילו אתה פארק השעשועים שלו. הוא רוצה שתעניין אותו, תבדר אותו. הוא יזרוק לך כסף רק כדי להעביר עוד שעה של בילוי שאפשר לעשות ממנה סטורי. הרמה התיירותית הנחשבת ביותר, העילאית והנשגבת, היא להגיע ל"מקומות של המקומיים". לקנות בלונדון בשוק שהמקומיים קונים בו. להיכנס לקופי שופ מקומי באמסטרדם. 
 

אחת המרואיינות בכתבה בברצלונה אמרה שהיא לא מסוגלת לקנות יותר בשוק לה בוקרייה בשדרות הרמבלס, כי הוא מוצף תיירים והמחירים הפכו לבלתי אפשריים. איפה תקנה המקומית עכשיו? הקאסה שלה הפך למונומנט. בוונציה השיקו את קמפיין "כבד את ונציה", הפקחים שם נוקטים יד קשה כלפי מי שמפר את כללי ההתנהגות בעיר. ובכלל, ונציה כבר אינה עיר, היא רק מוקד תיירותי מלאכותי. נטולת אותנטיות ומשוללת תושבים מקומיים. על כל גשרון "רומנטי" יש 700 מיליון תיירים מכל מקום על פני הגלובוס. 
 

באמסטרדם מגבילים את כניסת קבוצות התיירים עם מדריך למרכז העיר אחרי שבע בערב. אם יש תופעה תיירותית טורדת מנוחה הרי היא "קבוצת תיירים" - דבוקה של בני אנוש המסתופפת סביב מדריך פעלתן עם הומור של קיבוצניק, שעוצרת את התנועה, דורכת, רומסת ומבקשת מכל העולם לזוז רגע - רק בשביל לצלם. 
 

והאיומים ביותר הם התיירים הרומנטיים. בני זוג שמתריסים בפנינו בהתגפפות בפומבי. מנקרים את עינינו בנשיקות צרפתיות ארוכות ומעצבנות שאי אפשר להסיר מהן את העיניים. בכל מקום וליד כל מזרקה. בשקיעה, בזריחה, מעל גשר, מתחת למנהרה. חסרי התחשבות בכל נטולי האהבה והבודדים בעולם. מצלמים את עצמם מתחבקים, מנשנשים את עצמם לדעת. טורפי הגלידות הסכריניות, יושבי הספסלים בשדרה, חולקים באגט עם חמאה.

הרי בקרוב אהבתם תיגמר, וכל ההצגה המלבבת הדבשית הזאת תהיה זיכרון עצוב שרק מעלה דמעות של געגועים, לאהובים שהם נפרדו מהם, לפריז, לשדרה הרומנטית. חייבים לעצור את תנועת התיירות העולמית - אבל הצעד הראשון חייב להיות השלכת הזוגות הרומנטיים חזרה לארצם.