בעוד תשומת הלב הציבורית מתפלשת בחקיקת החסינות ובפיקציית חוק הגיוס, נעלמה מהעין המשמעות החמורה שעולה מהמשא ומתן הקואליציוני. למעלה משבוע עבר מאז נתקע המשא ומתן עם איחוד מפלגות הימין, ורק מי שמתעמק בתשובות שקיבלו אנשי המפלגה הזו מבין לאן מתכנן בנימין נתניהו לצעוד. לפי התגובות שלו לדרישות שלהם, היעד של ראש הממשלה הפוך ממה שחושבים מרבית המצביעים וחברי הכנסת שלו - הוא קרוב במידה מדאיגה לספסלי האופוזיציה.
דרישות המפלגה, כמו גם סירוב הליכוד לדון בהן, פורסמו לפני שבוע, אבל רק השבת - כמה ימים לפני סוף המרוץ - משמעות הסירוב מתחילה לקבל פוקוס ברור ומדאיג. נציגי המפלגה הגישו מסמך עם 43 נקודות, ביניהן כאלו שהיו מובנות מאליהן. הם הוכו בהלם מהתשובות שקיבלו. גם על עניינים שקודמו בכנסת הקודמת יחד עם חברי הליכוד הם קיבלו נייט או "צריך עיון". המשמעות מתבררת מהפרטים עצמם, אבל גם מהמסכת הכוללת של הלאווים. במיוחד כאשר מביאים בחשבון את השריוניות שסיפק נתניהו זה עתה לאבו מאזן ואת התוכנית האמריקאית המתדפקת על דלתנו.
דוגמה מובהקת היא הסדרת המאחזים, אלו שמכונים ההתיישבות הצעירה. קיימת החלטת קבינט להסדיר את היישובים הללו, הוקם צוות ממשלתי בראשות פנחס ולרשטיין, קודם חוק המכונה "מרקם חיים" בדחיפת השר יריב לוין, אלא שכל זה לא עזר, כמעט הכל תקוע. לכן דרשו בבית היהודי להקים רשות מתוקצבת, על פי חוק, שתוודא כי כל ההחלטות וההבטחות יבוצעו. נתניהו לא מסכים.
דוגמה נוספת: השתלטות הרשות הפלסטינית על שטחי C ביו"ש. לקח שנים עד שגם המינהל האזרחי מודה שלפלסטינים ישנה תוכנית סדורה ליצור עובדות בלתי הפיכות. מגובה בכסף זר רב צועדת הרשות בשיטתיות לתפוס את כל המרחב, כולל קרקעות השייכות למדינה ולבעלים יהודים. בעניין הזה דרשו בבית היהודי צעדים מעשיים שיעצרו את המזימה הפלסטינית. נתניהו מסרב.
בד בבד התבקשה התחייבות שלא יהיו יותר נסיגות. נתניהו לא מסכים. אותו הדבר בנוגע לביטול הסעיף בחוק שאוסר על כניסת אזרחים ישראלים לאזור צפון השומרון. בסיור שנערך באחרונה בחומש סיפר יולי אדלשטיין, אחד מ־12 חברי הכנסת שנכחו במקום, כי שאל את אריאל שרון בזמנו מדוע צירף את עקירת צפון השומרון לעקירה בעזה. לדבריו, שרון לא היסס להודות שרצה לסמן את המגמה, שתהיה "התנתקות" גם ביו"ש. כך הסירוב של נתניהו מסמן את אותו קו העקירה וההרס של שרון. תוסיפו לכך את החיזוק שנתן נתניהו לאחרונה לכוחות הטרור של הרשות בדמות תשורת השריוניות, ותקבלו את התחזית המלאה.
בעוד שאפילו ג'ייסון גרינבלט מאשים את הפלסטינים שהקימו מכונה לעידוד ותמיכה בטרור, נתניהו מחזק אותם ומסמן שהוא מתכוון להרבה יותר מכך.
בהקשר הזה קשה לא לזכור את התוכנית האמריקאית שנמצאת כבר מאחורי הסיבוב, וברור כי העמדה של נתניהו במשא ומתן נובעת בדיוק ממנה. קשה לא להסיק שכל מה שרוצה הבית היהודי, כל מה שהוא ימין חזק, לא מסתדר עם התוכניות של טראמפ־נתניהו.
השבוע נזכרתי במשא ומתן הקואליציוני שניהלתי ב־2009 מול אנשי נתניהו בשם האיחוד הלאומי, בעידן שלפני נאום בר־אילן. חשדנו אז בזליגה עתידית של נתניהו לכיוון מדינה פלסטינית ודרשנו התחייבות שהליכוד לא יתמוך בהקמת מדינה כזו. נתניהו סירב בתוקף, סגר מאחורי גבנו עם אהוד ברק ומהר מאוד התייצב באוניברסיטת בר־אילן כדי להכריז על המדינה הפלסטינית.
צריך לשנן את הלקח הזה ולהבין לאן נתניהו חותר בסירובו להכניס דרישות אלמנטריות להסכמים הקואליציוניים. ראש הליכוד מושך לחיזוק הישות והאחיזה הפלסטיניות, בניגוד מוחלט לעמדות הימין והתחייבויות הבחירות. וברור שרק היענות מלאה לדרישות הבית היהודי תסכל את הכוונה הזו.
לכן אין לאידיאולוגים מהימין אלא להציב אולטימטום חד־משמעי לראש הממשלה: או שתקבל את הדרישות או שתסתדר לבד. ונא לא לאיים בבחירות. גוש הימין, במיוחד הימין האידיאולוגי, בזבז בבחירות האחרונות כ־7 מנדטים, והוא יכול רק להרוויח אותם חזרה בבחירות חדשות. אדרבא, נראה את נתניהו מסתכן שוב בקמפיין, במיוחד כשיש בהישג ידו קואליציה שתיתן לו את החשוב מכל מבחינתו: גיבוי לכהונה תחת משפט ואולי אפילו חסינות. את מתנת הפז הזו יש להגיש לו רק אם יובטח שהממשלה תגשים מדיניות של ימין חזק ולא ההפך. רק אם הוא יקבל את כל דרישות הבית היהודי בענייני ביטחון והתיישבות.
משכן של יופי
בעוונותי רק באחרונה קראתי את הספר המונומנטלי של מארק טוויין, "מסע תענוגות בארץ הקודש". 13 שנה לפני תחילת העלייה הראשונה, ביוני 1867, סייר טוויין בארץ ישראל עם קבוצה של הרפתקנים אמריקאים. איך נראתה אז הארץ, מי ומה היו בה? כדאי לקחת את הספר לידיים ולהיווכח. הביטוי הפופולרי ביותר בספר הוא "שממה".
"לא תמצא כפר אחד יחיד לכל אורכו - לא במרחק שלושים מייל בשום כיוון... אפשר לרכוב עשרה מייל בסביבה ולא להיתקל בעשרה בני אדם", כותב טוויין ומוסיף: "לחבל ארץ זה מכוונת אחת הנבואות: והשימותי אני את הארץ ושממו עליה היושבים בה". בכל גדות הכנרת הוא זיהה עץ אחד בלבד, מכל עבר, אפילו בירושלים ונצרת הוא מבחין בקו אחד: "זה היה מקום של שגשוג שדעך; מקום של תהילה שאבדה; משכן יופי שנגוז וחלף; מקום של שמחה שהפכה לתוגה".
וכשהוא מצא סימני חיים, היו אלו לא יותר מכמה אוהלים או בקתות שעשויות מצואת גמלים, והיושבים בהם - שנחשבו אריסים סורים, היו מוכי מחלות, שידעו רק לבקש בקשיש. בנבלותם הם עוררו בו יותר בוז מאשר חמלה. על כל המקומות ההרואיים שהוזכרו בכתבים הרבים שקרא על ארץ ישראל הוא גומר במשפט קצר אחד: "כולם תלי חורבות עכשיו".
לא יכולתי שלא להיזכר ברשמים הקשים של מארק טוויין, דווקא כשהבטתי על הארץ שניבטה אלי מהתמונות שקיפצו בין השירים האינסופיים באירוויזיון. הדבר המשמים היחיד על המסך היה השירים עצמם, התמונות מארץ הקודש היו ההפך הגמור מכך. ניכר היה, בלשונו של טוויין, שזו ארץ של תהילה ושגשוג, משכן של יופי ושמחה.
לפתע, במבט של מבקר זר אפשר היה להבחין מה השתנה כאן מאז 1867: היהודים חזרו לארצם. חזרו לארץ ששממה מאז שגורשו ונעקרו ממנה. ארץ שלא היה בה עם אחר, לא חיים ממשיים אחרים, רק לטאות ותלי חורבות. ולא רק שהיהודים החזירו לארץ הזו את הצמחים, העצים והפרחים, לא רק שהלבישו אותה שלמת בטון ומלט, לא רק שהשיבו את החיים והשמחה - הם בנו מדינה מתוקנת לתפארת.
ודווקא ההפקה המרהיבה של האירוויזיון ממחישה את גודל ההישג. מתברר שאנחנו יודעים לא רק להילחם ולהמציא הייטק, אלא גם להרים פרויקטים גדולים, לפחות כמו המדינות היותר מתוקנות של העולם. לו מארק טוויין היה חוזר היום לארץ הקודש, הוא היה שר לה שיר הלל. לה, למדינה ולעם הזה.