זו הפעם הראשונה שהליכוד משלם מחיר פוליטי, ואפילו כבד, על דבקותו הבלתי מתפשרת בברית עם המפלגות החרדיות. הגיע הזמן. שנים ארוכות הליכוד והחרדים הולכים יד ביד. זה תמיד השתלם לליכוד, בדרך כלל השתלם גם למפלגות החרדיות.
אלא שרוב בוחרי הימין אינם אוהדים גדולים של הציבור החרדי ותעלוליו. רובם לא חשים בנוח עם הסדר האי־גיוס שמאפשר לבחורים סמוקי לחיים לחמם ספסלי ישיבות, בשעה שאחיהם סמוקי הלחיים רועדים בגשם על גבול הצפון. יש לא מעט ליכודניקים שבנותיהם ובניהם משרתים עכשיו בשבטה, או בסיירים, או על החרמון, או בעופר. יש הרבה מאוד בוחרים באיחוד הימין שבניהם (וגם הבנות, באופן אחר) נוהים אחר מודל הטייס רפי פרץ, ומזלזלים במודל העסקן יעקב ליצמן. בוחרי הימין, כמו שאר הבוחרים, נותנים כבוד לחיילים, לא לבחורי הישיבות.
עד עכשיו לא התעוררה סיבה מספקת לפקפק בתבונת הדיל הפוליטי של הימין והחרדים. לימין היה תירוץ נוח: מוטב חרדים משמאלנים. עד כדי כך חששו מהשמאל, שאפילו את החרדים העדיפו.
אלא שהשמאל מת ונקבר. הוא דחליל רזה, שבגדיו בלויים וסכנתו בדיחה. בוחרי הימין מבינים את זה, אפילו כאשר הם ממשיכים לצהול אחרי כל מהלומה שמנחית ראש הממשלה על ראש הדחליל. גם ריקלין יודע שהשמאל לא באמת בכיוון של לקחת את מושכות השלטון. גם ביסמוט מבין שהשמאל הוא סיסמת קרב, לא מציאות ריאלית. יעלון הוא לא שמאל, לפיד הוא לא שמאל, גבאי הוא לא שמאל. כולם יודעים, רק לא תמיד מודים בזה. כולם יודעים, אבל רק אביגדור ליברמן הבין שמציאות חדשה מייצרת הזדמנות חדשה.
בעצם, כולנו היינו צריכים להבין. אם הערבים לא משחקים בפוליטיקה הישראלית, והשמאל לא רלוונטי, המגזר הבא בתור לחבטות הוא החרדי. ובמילים אחרות, למה להילחם בכובע הקש הממורטט של דחליל כשאפשר להילחם בשטריימל מפרוות שועל או דלק של הרבי מגור.
ליברמן זיהה, והמגרש הפוליטי נפתח לשאלה חדשה: מי מסוכן יותר, החרדים או השמאלנים? פעם, מזמן, התשובה הייתה ברורה. השמאלנים יביאו עוד אוסלו, עוד אינתיפאדה, הם יפנו עוד התנחלויות, הם יפגעו בביטחון ישראל, ייכנעו לאיראן, ייתנו כבוד לאובמה. אבל עכשיו כבר ברור שאין עוד אוסלו, ולא פינוי, ולא כניעה, ולא אובמה. עכשיו כבר ברור שכל מה שהשמאל מסוגל לו הוא יבבה חלושה של מחאה, פרובוקציה של יום הזיכרון, מאמר נוקב, עצומת אנשי רוח. השמאל הוא היריב של אתמול, ואפשר להתפנות ליריב חדש. מה יעשו החרדים – ילכו לקואליציה עם תמר זנדברג? יסגרו עסקה עם לפיד?
ראש הממשלה נתניהו הוא פוליטיקאי ערמומי לא פחות מליברמן, אבל הפעם לא התפנה לפענח את המציאות המשתנה. אולי משום שהוא עסוק בענייניו האישיים. בנסיבות רגילות יכול היה לומר לראשי המפלגות החרדיות: חוק גיוס, או שאפנה לגנץ. ושלא יהיה ספק: הם היו מתקפלים כמו אוריגמי. חוק הגיוס טוב להם. טוב מדי. אלא שגם הם נכשלו בקריאת המציאות, וכנראה לא שמו לב שכתפיו של דחליל השמאל כבר לא רחבות מספיק כדי לספק להם מחסה מעמיתיהם בוחרי הימין.
ליברמן הציל אותם. הוא הציל את הליכוד מעצמו: מישהו מבפנים צריך היה לאותת שהכניעה הנמשכת לחרדים עלולה לעלות ביוקר. הוא הציל את החרדים מעצמם: מישהו שאיננו אויב אמיתי שם להם גבול שמכריז הגזמתם, תרגיעו. הם צריכים לומר לו תודה, לקבל באהבה את המהלך המחוכם שיזם, ולחשב מסלול מחדש.