אחרי הסיום המאכזב משהו של "משחקי הכס", הציבור מחפש בהמוניו סדרה חדשה שתסייע לו לברוח מהמציאות ההולכת ומתחממת כאן בארץ הקודש. כשבחוץ מד החום מתחיל לדלג לאזור 30 מעלות פלוס, זה בדיוק הזמן לאסקפיזם דחוס. בכלל, נדמה לי שהגענו לשלב האבולוציוני שבלי סדרה נאותה שתסייע לנו להעביר את הזמן, הקיום הופך לריקני וחלול. מי אנחנו בלי דמויות מלבבות שנריע להצלחתן ונזיל דמעה עם מותן?

ההתלבטות לגבי זהותה של הנסיכה החדשה שתככב על המסך בביתנו קשה. "סיפורה של שפחה" חזרה, אבל האכזריות שבוקעת מכל פריים ב"גיליעד" כבר עלתה לי העצבים. כמה אפשר לראות נשים סובלות? מה עוד שבדירתנו יש כרגע רוב נשי מוחץ, כך שהרוח הפמיניסטית נותנת בו את הטון ולכן החזית הזו מוקפאת.

אופציה שנייה לוקחת אותנו לטלוויזיה האיטלקית שהנפיקה סבב דמים נוסף בדרום איטליה - "גומורה". הסדרה שבה אלינו, ואני תוהה ברצינות גמורה את מי עוד נותר לרצוח שם באזור? כולם חוסלו, נורו, נחנקו, נסקלו, נקברו חיים ופוצצו בעונות הקודמות. האם בכלל קיימים באזור נאפולי עוד אנשים שאפשר לירות בהם אחרי הטבח המתמשך ברחובות הערים, כפי שתואר בסדרה?

בזירה שונה לחלוטין התקבלו בשורות טובות לאוהבי השמאלץ. ריצ'ארד גיר עשה גיחה לטלוויזיה לשמחתן של נשים בוגרות שעדיין זוכרות לו חסד נעורים בזכות סצינות לוהטות מ"ג'יגולו אמריקאי". אישית הוא מאוס עלי לחלוטין. פגשתי אותו באיזה כנס בדרום הארץ כשהגיע לביקור לפני מספר שנים והוא לא הפסיק לחפור על שלום ופלסטינים במין חרמנות בורה. איבדתי את הסבלנות והחשק לצפות בו.

גיר. צילום: רויטרס

בהמשך הרשימה "מראה שחורה". לא צלחתי את זה. מעשית כבר אין כוח להתחכמויות העתידניות שאמורות להותיר אותנו פעורי פה ומבוהלים. יאללה, תתחפפו מהרדאר. יש לנו מספיק כאבי ראש בהווה המבעית והקשוח יותר מכל מה שיבוא עלינו.

בתום סבב התלבטויות, שאלות ובדיקות החלטנו אשתי ואנוכי על מנצחת ופסענו בעקבות השבחים וההמלצות של המבקרים היהירים ביותר בתקשורת הישראלית. התחלנו לצפות במיני־סדרה (מונח ישן מהניינטיז, אגב) "צ'רנוביל", שמשודרת בהוט, וזכתה להשתפכויות שנוסחו במשפטים מתנשאים כדרכם של מבקרים יהירים. העלילה מתמקדת במה שאירע ב–1986 בצ'רנוביל, אוקראינה, כשתאונה בכור האטומי המקומי מתגלגלת לאסון גרעיני קטלני, שממדיו בלתי נתפסים והשלכותיו הרסניות. המשחק, הבימוי והתסריט המעולים ריתקו אותנו למסך.

הצפייה בשני הפרקים הראשונים הותירה בנו רושם עמוק. זו לא הייתה הנאה גרידא מצפייה בתוכנית. בעצם הנאה אינה המילה המתאימה כאן. אחרי שכבתה הטלוויזיה הרגשנו שמשהו טלטל אותנו. היום גיליתי שאשתי ממש מזועזעת ממה שראתה, וכעת היא מתקשה להירדם. על צפייה בפרק השלישי אין בכלל על מה לדבר. גם אני שקעתי במחשבות מדכדכות. מה שעורר אצלנו תגובות כאלו לא היה התאונה האיומה וההמחשה של תוצאותיה, אלא האופן שבו טיפלו הגורמים המוסמכים והרשויות בהשלכות.

צריך לזכור שמדובר בימי האימפריה הסובייטית, בזמנים שבהם השלטון הקומוניסטי הרוסי חלש על אירופה המזרחית. אף על פי שחמש שנים מאוחר יותר הכל יתמוטט, בשלב הזה המנגנון הנוקשה עדיין פעיל. בתחילה כשהתאונה פורצת, יש ניסיון בלתי פוסק של גורמים פוליטיים לייצר כסת"ח. שורה של בכירים מתעלמים מהבעיה ובהתאם מפתרונה, ומסתפקים בבדיקה רשלנית שמראה שהכל תחת שליטה. ברגעים הקריטיים, כשעוד ניתן היה להכיל את האירוע, יש התעלמות מכעיסה.

היות שמדובר בסדרה שמתכתבת עם מציאות היסטורית, תפסתי את הראש והתעצבנתי על אותם גורמים שכל מה שעניין אותם היה לא לעצבן את השלטון המרכזי ולעבור את המוקש בשלום. ההשלכות שההתנהלות הזו הביאה על ראשם של אלפי קורבנות מטריפה את הדעת ומביאה אותי לחשוב על מחוזות קרובים יותר, על חיינו כאן עכשיו.

בסוף מי שמיישר קו ומפחד להתמודד עם האמת המרה האורבת בפתח אינו ממלא את חובתו המוסרית. מי יודע, אולי בעוד שנים בני דמותנו יככבו בסרט וכשאנשים יצפו בו הם יזעקו: איך הם לא עשו כלום כשהכל בער מסביב? למה לעזאזל הם התנהגו כך? תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם שוב בוחרים להתעלם ממה שהוא כל כך ברור.